Page 123 - 22322
P. 123
שומרי הערים |123
אני נושף בקולניות" .בסדר .אז נצטמצם .נשתמש פחות בגנרטור,
נקנה פחות ,נאסוף תרומות מחברי הגרעין —"
"כבר עשינו את כל הדברים האלו .והגרעין חי בחודשיים האחרונים
בעיקר על תרומה גדולה מהמשפחה שלי ",קולה שקט ,מבויש .היא
שונאת לדבר על הכסף של המשפחה שלה .אני משתתק ,משפיל את
עיניי" .לא רציתי לומר כלום ",היא ממשיכה" .טעיתי כשלא סיפרתי
לכם .קיוויתי שלקראת סוף השנה הם יחדשו את התקציב שלנו ,שהם
יבינו את החשיבות של עין סהר .אתה לא הראשון שמוכן לתרום מכיסו,
כמובן ,אבל גם אם כל אנשי הגרעין ימשכנו את הרכוש המועט שלהם,
זה לא יספיק .יישובים קטנים הם לא עסק כלכלי ,יונתן".
קולה נשבר כשהיא אומרת את שמי .אני מרים את עיניי ורואה
דמעות על פניה .היא מוחה אותן .כמה פעמים נאלצה לנהל את השיחה
הזאת היום? "זה קשה .אני יודעת .המקום הזה הוא הבית שלנו .אבל
גרעין אדמה הוא יותר מיישוב .הוא רעיון ,תפיסת עולם .אנחנו נמשיך
הלאה ולא נוותר .הרשות הציעה שטח בגליל העליון שעליו נוכל להקים
יישוב חקלאי חדש .חשוב לנו — חשוב לי — שאתה תהיה חלק מזה"...
אורנית ממשיכה לדבר ,אבל מילותיה מגיעות כמו הד מנקיק מרוחק.
על מה היא מדברת ,לכל הרוחות? למי אכפת מגרעין אדמה ומתפיסת
העולם המחורבנת שלו? מה עם עין סהר ,לעזאזל? מה עם המקום הזה?
הם לא יכולים פשוט לארוז הכול ולהעתיק אותו לגליל ,לא כשרוח
המקום שלו כל כך חדשה וצעירה .היא לא תשרוד.
אורנית מניחה יד על כתפי ,אולי מנסה לנחם ,להרגיע .אני לא
מקשיב .אני רוצה לצרוח עליה ,אבל שפתיי קהות וחסרות תחושה,
דמי קופא בעורקיי .אני נושם נשימה עמוקה ,ואז עוד אחת — אוויר
מדבר לוהט ,עם ריח קל של אבק ורימונים ,ורק אז אני מפשיר ,מסוגל
שוב להניע את איבריי .אני מביט באורנית ,והחרדה שבתוכי מתגבשת
לאיטה לנחישות .הייתי חלק מעין סהר מהיום שבו נולדה .לא אתן לה
לאבד את המקום שלה ,את האנשים שלה.
אני היורש .אני מסוגל לפתור את זה .אני מוכרח.
אני מחפש את סהר בכל מקום ,ולבסוף מוצא אותה בגינת הירק .אורנית
לא דיברה איתה ,כמובן ,אבל היא כבר יודעת .אולי שמעה את השיחות
