Page 119 - 22322
P. 119
שומרי הערים |119
לומר זה לזה .כלומר ,לי לא נותרו .הוא ,כך נראה ,מתחבט במשהו .יש
לי ניחוש מסוים ,אבל אני מקווה שאני טועה.
"אני שמח שנשארת כאן".
"כי כל כך לא מתאים לי להתמיד במשהו ,אתה מתכוון".
"יונתן "...הוא נאנח ומחכך את מצחו" .למה השיחות שלנו תמיד
נשמעות ככה?"
כי אף פעם לא היית אבא שלי ,למרות שאני הבן היחיד שלך .כי
הרוחות גידלו אותי הרבה יותר ממך .כי תמיד הייתי ותמיד אהיה שני
בסדר העדיפויות שלך .לא ,לא שני .גם לא שלישי .אני בא אחרי עשרות
ומאות מהן.
אני לא אומר שום דבר מכל הדברים האלו ,אבל הבעתו מלאה בכאב
בכל זאת ,כאילו הוא שומע .הוא זקן כל כך ,אני מבין פתאום .אב בן
שבעים פלוס לילד בן עשרים ,הורה יחיד .אני מהדק את שפתיי ,מסרב
לרחם עליו .הוא הביא על עצמו את הניכור בינינו במו ידיו.
"השנה שלך כאן נגמרת בקרוב ",הוא אומר ,ומוכיח שצדקתי בניחוש
שלי .החופש שלי כמעט נגמר .הגיע הזמן להמשיך את ההכשרה שלי,
נכון? הרי יש לי כל כך הרבה ללמוד עוד ,ואני לא נעשה צעיר יותר.
אני חורק בשיניי" .יש לי עוד שלושה חודשים .זה היה ההסכם".
"מה שרציתי לומר ",הצורר ממשיך ,והפעם אני שומע את הייאוש
בקולו" ,זה שלא ראיתי אותך מאושר כל כך כבר שנים ,ואם אתה רוצה,
אתה יכול להישאר כאן".
לבי מזנק בקרבי ,אבל אני מאלץ את עצמי לשמור על הבעת פנים
אדישה וקפואה ,מחפש את האותיות הקטנות ,את התנאים החדשים.
"מה אתה רוצה בתמורה?"
"אותו דבר .שלא תנסה לברוח שוב".
לא תיכננתי תוכניות בריחה כל השנה האחרונה ,אבל אין לי כוונה
להסגיר את זה" .כמה זמן אני יכול להישאר?"
"כמה שתרצה ",הוא אומר" .עין סהר די מבודדת .רוח מקום חדשה
זקוקה לחברה".
פתאום סהר שם ,ידיה אוחזות בידיו ,עיניה זוהרות — לא כמו
הירח המלא ,אלא כמו זריחה במדבר ,בוהקות כל כך שלא ניתן להביט
בהן" .באמת?" היא אומרת ,מילה בודדה מלאה בכל כך הרבה תקווה
