Page 114 - 22322
P. 114
114רותם ברוכין|
מהמלחמה הנצחית הזאת .אנחנו ממתינים לפענוח בחדר טיפול פרטי
במחלקה הפנימית בזמן שחולים אחרים שוכבים במסדרון .אחת האחיות
מעבירה לי שיחת טלפון מאבא שלי ,שנמצא בעמק יזרעאל .לא דיברנו
מאז היום שבו הגיע לבקר בגרעין .אני כמעט מופתע לשמוע את החרדה
בקולו ,ואז נזכר כמה הוא מפחד להשאיר את הרוחות היקרות שלו בלי
שומר .אני מבטיח לו ,מעט בקוצר רוח ,שאני בסדר ,שאין שום צורך
שיגיע ,ושאני מקבל את הטיפול הכי טוב שקיים .אלה מפסיקה לשגע
את האחים והאחיות ,עוברת אליי ופוצחת במתקפה שוטפת של נזיפות
ושאלות .מה עבר לי בראש? מה עשיתי על הגג הרעוע הזה באמצע
הלילה? חסרים מקומות לישון בהם בחוץ? מה רע בערסלים או במרפסת
של צריף העץ? אם באמת כל כך כיף לי שהמיטה שלי בשיפוע ,אין
לה שום בעיה שאלך לישון בכף של הטרקטור ,לפחות ממנה אי אפשר
ליפול! ומה עשיתי על הגג הרעוע הזה באמצע הלילה? המבנה הזה מלא
במיטות מתכת הרוסות ובכיסאות שבורים .אם לא הייתי נופל במקרה
על מזרן ישן ,הייתי יכול לשפד את עצמי! היה לי מזל מש ַמים! באמת
שעין סהר הוא יישוב צעיר מדי בשביל שיוקם בו בית קברות ,בטח מיד
אחרי שהקמנו גן ילדים! ובכלל ,מה עשיתי על הגג הרעוע הזה באמצע
הלילה?
למזלי ,ההצלה מגיעה בדמות הוואן של טימותי וגבע ,ואיתם עוד
מאנשי הגרעין — אורנית ,ערן ,גרטה ,נועה — וסהר .החדר הפרטי
מרווח וגדול ,אבל איריס לא מסכימה שהמבקרים יצטופפו סביבי .היא
מחלקת אותם לזוגות ונותנת לכל זוג עשר דקות .סהר כמובן מתחמקת
פנימה — אני לא יודע אם היא מבינה שאיריס לא מבחינה בה או שפשוט
לא אכפת לה להינזף .היא מתיישבת בכיסא לצדי ואוחזת בידי .העיניים
שלה אדומות מבכי .היא שותקת זמן ארוך ,עד שבאחד מחילופי
המשמרות אנחנו נשארים לבדנו לכמה דקות יקרות.
"רציתי לבוא עם איריס ואלה בטנדר ",היא אומרת.
"זה בסדר ",אני אומר.
היא נדה בראשה" .לא ,זה לא .אתה החבר הכי טוב שלי .הייתי
צריכה לבוא איתך .פחדתי .אני לא יודעת למה".
בוודאי שהיא פחדה .בכל חייה הקצרים היא מעולם לא עזבה את
הגרעין ,לא יצאה מגבולות עין סהר .גם עכשיו היא נראית מבוהלת,
