Page 117 - 22322
P. 117
שומרי הערים |117
היא משתתקת ,פניה מקדירות כמו לילה מעונן .הנה .סוף־סוף
אמרתי את הדבר הלא נכון" .אבל הן יכולות לבקר אחת את השנייה",
אני ממשיך" .גם לך יהיה יותר קל לעזוב את הגבולות של עין סהר אחרי
שתתרגלי .יש כמה יישובים די קרובים אלייך .שדה בוקר ,למשל .היא
נחמדה".
היא שותקת.
"אני אבוא לבקר יותר מאבא שלי ",אני מבטיח בשקט" .אני אגיע
לסופי שבוע שלמים ,ונכין סלט ועוגת רימונים".
היא צוחקת" .אוי ,לא .העוגה שלך היתה מבחילה".
"אכלת שלוש פרוסות ",אני מזכיר לה.
"לא היה שוקולד באספקה כבר שבוע .הייתי נואשת .זה היה או
העוגה או לאכול את כל צנצנת הסוכר בכף .חוץ מזה ,איך תכין לי עוגת
רימונים אם אתה מתכוון לברוח עם גרטה לגרמניה?"
הטון שלה קליל ,אבל אני שומע שוב את הפחד .אני מרצין ,יודע
שמילותיי הבאות חשובות מאוד ,שהן התחייבות משמעותית בהרבה מזו
שנתתי לצורר" .סהר ".אני מניח את מיץ הרימונים ונרכן לפנים ,נאנק
כשהגב שלי מוחה ומביט בה" .אני לא בורח עם גרטה לגרמניה .לא
עכשיו ,לא אחר כך ,ולא אחרי שהצורר ימות .בסדר?"
היא מביטה בי ,עיניה החומות הגדולות בוחנות את עיניי .היא
מהנהנת פעם אחת ,ניד ראש כמעט אצילי ,שמזכיר לי את מעוף הנשרים
מעל מכתש רמון .אני כמעט מופתע שהיא מאמינה לי בקלות כזו .אבל זה
הגיוני — היא לא מכירה אותי זמן רב ולא חוותה את מבצעי הבריחה שלי.
או שהיא מכירה אותי יותר מכל האחרות.
"תזמין את אבא שלך לארוחת ראש השנה ",היא אומרת אחרי
רגע" .אורנית אמרה שמותר לנו להזמין אורחים ,ואני רוצה לפגוש את
השומר שלי".
אני מביע את חוסר שביעות הרצון שלי ברצף של קולות מחאה
גרוניים ,אבל סהר כבר צוחקת והולכת לתורנות הלילה שלה" .ואל
תקרא לו הצורר .הוא אבא שלך .זה לא מנומס".
"הירקות מדהימים ",הצורר אומר" .שנים שלא טעמתי גמבות כל כך
מתוקות .גם הפרחים יפים מאוד".
