Page 122 - 22322
P. 122
122רותם ברוכין|
החיוך שלה קלוש ,כמעט בלתי נראה" .כשהגעת לכאן כמעט לא
התבדחת ,דיברת ,ישבת במעגל או צחקת .בהתחלה חשבתי שאתה נורא
ביישן ,ואחר כך התחלתי לחשוד שאתה בדיכאון קליני .תראה אותך
עכשיו".
אני מרגיש את הסומק מטפס לקצות אוזניי .אבל משהו בנימה
של המחמאה מפחיד אותי .היא נשמעת כמעט כמו סיכום .התחושה
מתחזקת כשהיא ממשיכה" .אתה חלק חשוב מגרעין אדמה ,יונתן .אתה
יודע את זה ,נכון? לא משנה לאן נלך ,תמיד יהיה לך מקום בינינו".
והנה זה סוף־סוף" .לאן אנחנו הולכים?"
אורנית לא מביטה בי .היא לוקחת את הבקבוק ולוגמת ממנו לגימה
ארוכה.
"הרשות לפיתוח הנגב הודיעה שתפסיק את המימון שלנו בסוף
השנה".
כשירדתי לראשונה מהאוטו של אלה והבטתי בגרעין אדמה ,המדבר
היה כלא .ישימון לוהט ,צחיח ,ריק ודומם ,שאסרתי בו את עצמי מרצון.
עם הזמן למדתי לשמוע בו קולות ,לראות בו צבעים ,למצוא בו יופי.
אוזניי התחדדו לקריאת הנשרים העפים ולשריקת הרוח בחולות ,עיניי
התרגלו לחפש ולאתר זוחלים וחרקים בחולות ,לזהות ולהבחין בין
הגוונים העדינים של החום והצהוב והלבן והכתום שהפכו את המדבר
משממה צחיחה ומתה לביתי.
לרגע ארוך אחרי שאורנית מדברת ,אני חירש ועיוור .כל מה שאני
מרגיש הוא חום ויובש ,כל מה שאני שומע הוא שקט ,כל מה שאני רואה
הוא שממה.
"יונתן? אתה בסדר?"
אני מכריח את שפתיי לנוע" .הם לא יכולים פשוט לסגור אותנו".
"הם יכולים ,לצערי ".אורנית מעסה את רקותיה" .הם נתנו לנו שנה
להתקיים כיישוב עצמאי —"
"אנחנו מתקיימים! אנחנו מכינים את האוכל שלנו בעצמנו ,אנחנו
מפעילים חנות ,אנחנו מייצאים לשוק הבין־לאומי —"
"בכמויות קטנות ,יונתן ",היא קוטעת אותי" .הכסף שאנחנו מכניסים
הוא בקושי עשירית מהתקציב שלנו .התחזוקה עולה הון — החשמל,
המים ,התשתיות"...
