Page 22 - 22322
P. 22
22רותם ברוכין|
אני מעווה את פניי" .רציתי משהו שלא צריך להירשם אליו חודשים
מראש .פחות מתוכנן".
"אני לגמרי מבינה .בגלל זה אני אוהבת את הסירה הזאת ".רונה
טופחת על המעקה בחיבה גלויה.
"היא שלך?"
"כרגע היא של הבנק .אבל בעוד עשרים שנה ,אם אני אעמוד
בתשלומי המשכנתה ,היא תהיה שלי ".היא מחייכת אליי חיוך מלא
שיניים לבנות ובוהקות.
"וואו ",אני מחייך בחזרה" ,חתיכת מחויבות".
"נהה ,להפך .להיכבל לכמה חתיכות בטון ביבשה — זו מחויבות".
היא מחווה אל הים הפתוח" .זה חופש .היום אני בקפריסין ,מחר בחיפה,
ואז ביוון ,באיטליה ,איפה שבא לי .אף פעם לא רציתי לגור במקום אחד".
"גם אני לא ".החיים של רונה נשמעים לי כמו חלום ,ואני מקווה
שהקנאה אינה נשמעת בקולי .גם אני לא מבין איך אנשים נכבלים
לחתיכות בטון .אילו יכולתי ,הייתי מבלה את כל חיי בנדודים" .תגידי,
כמה עולה קורס סקיפרים?"
"בוא נתחיל בקטנה ,נגיד שלא תקיא אחרי ארוחת צהריים ",היא
מחייכת שוב .אני שם לב שהיא כמעט תמיד מחייכת .בדרך כלל אני
שונא אנשים כאלו ,אבל רונה מוצאת חן בעיניי .עכשיו רק שהבחילה
הארורה תעבור ,ואוכל לברר אם זה הדדי" .אני אלמד אותך כמה דברים
בסיסיים אחר כך ,אם אתה רוצה".
"אני אשמח מאוד".
היא טופחת על כתפי וחוזרת להגה .אני מביט אל האופק ונושם
נשימות קצרות ,שטוחות .מחשבה נוראה עולה על דעתי לפתע — מה
אם הבחילה הזאת לא נובעת ממחלת ים בכלל? עד כמה שאני יודע,
הערים הן אלו שכבולות לאדמה ,לא השומרים ובטח שלא היורשים .לא
היו לי תופעות לוואי כאלו בפעמים הקודמות ,אבל זו הפעם הראשונה
שהצלחתי להגיע רחוק כל כך" .רונה ",אני קורא" .אנחנו עוד במים
הטריטוריאליים של ישראל?"
היא מביטה באחד המכשירים שמחוברים להגה" .עוד כמה
קילומטרים ",היא קוראת בחזרה.
אני מביט לאחור .אנחנו בקו ישר מבת ים עכשיו ,בדרך צפונה
