Page 26 - 22322
P. 26
26רותם ברוכין|
על כתפה של העיר האחרת" .אני בסדר .תעזבי אותו .ואת צודקת .הייתי
צריכה לחשוב על עוגן".
הלחץ מרפה מגרוני .אני גומע נשימה עמוקה של אוויר ,ומיד מתחיל
להשתעל.
"אם לא היינו צריכות אותך ,הייתי קושרת את השרשרת הזאת
למשהו כבד וזורקת אותך לים ",הרצליה אומרת ,קולה מלא זעם עצור.
היא פוסעת לעברי ,ואני מתכווץ ,אבל היא רק מנתקת את השרשרת
מצווארי — לא בעדינות רבה ,אבל יחסית לכאב שכבר גרמה לי ,זה כמעט
לא מורגש .היא מביטה בבת ים" .ואת ,מה חשבת לעצמך? אין מספיק
ערי חוף צפוניות שיכולת להזעיק במקום להתרחק כל כך מהגבולות
שלך? יש לך מזל שראיתי אתכם בזמן!" המילים שלה נוזפות ,אבל הקול
שלה מלא בדאגה .היא מושיטה יד ,ובת ים נאחזת בה ונעמדת.
"תודה שבאת ",היא אומרת ,קולה רך.
"אין על מה ".הרצליה מביטה בה עוד רגע" .את מסוגלת לחזור
לבד? אם כן ,אני אטפל בו".
"אולי עדיף שאת תטפלי בהם ",בת ים מציעה ,מצביעה לעבר רונה,
עומרי וגיא ,הבוהים בנו המומים" .אני חזקה מספיק לקחת אותו לחוף".
"אין בעיה ".הרצליה מביטה בצוות היאכטה ומחייכת" .אני אגיע
אחריכם .השומר מחכה לו".
הזעם ניצת בתוכי מחדש .הן כבר מדברות כאלו זה נגמר .עד כמה
המים הטריטוריאליים קרובים? מה אם אקפוץ מעבר לסיפון ואשחה
לשם?
החבטה בפניי מגיעה עוד לפני שאני מתחיל לרוץ .משהו נכרך סביב
ידיי ורגליי — לרגע אני רואה שוליים של צעיף אפור עם הדפס כוכבים,
אבל המגע בעורי אינו של בד ,אלא של ברזל .לרגע נדמה לי כאילו
מסילות רכבת כובלות אותי ,מקלפות את עורי מעליי .אני מוחה בכאב,
והצעיף נכרף סביב פניי ,חוסם את שפתיי.
"מה נעשה איתך ,יורש?" בת ים שואלת .אכזבה בעיניה .אני נועץ
בה מבט זועם ,אבל לא משמיע קול .היא מרימה אותי על כתפה כמו
שק תפוחי אדמה .הרצליה מביטה לעבר צוות הספינה ,עיניה בוהקות
כשמשות.
"אתה הולך ,יונתן?" רונה שואלת ,ואני תוהה מה היא רואה,
