Page 29 - 22322
P. 29
שומרי הערים |29
כולה מים .הם מתערבלים מתחת לעורה .גופה מבזיק וחוזר כמו
טלוויזיה שלא מסוגלת לקלוט שידורים .המראה כמעט מבחיל .עיניה
של בת ים מלאות דמעות ,ואני נזכר איך הרצליה נחלצה להגנתה ,כמה
דאגה לה .תמיד חשבתי שהן שונאות זו את זו —
"תניחי אותה ",הצורר אומר .שלושתנו כורעים סביבה על החוף.
הצורר תופס את ידי ומניח אותה על בטנה .עורה צורב את ידי .היא
קרה כקרח ,נוזלית כמים ורותחת כמו אספלט לוהט באוגוסט .מעולם
לא הרגשתי משהו כזה .אני אפילו לא בטוח אם מה שאני נוגע בו הוא
ים ,בגד או עור.
"אנחנו הולכים להשתמש בקריאה ",הצורר אומר" .ואתה תשקיע
בזה את כל המאמצים ,יונתן ,או שאני נשבע לך —"
"הבנתי!" אני מסנן ועוצם את עיניי .אני מנסה להירגע ,לנשום,
לחשוב .אני שומע אותו לצדי ,פולט נשיפה ארוכה .אני לא שומע את
נשימותיה של בת ים ,ולא יודע אם זה בגלל שהיא נעלמה או פשוט
הפסיקה לנשום .אחת הידיים שלי עדיין אחוזה בכוח רב מדי בידו של
הצורר ,כאילו אפילו עכשיו הוא מפחד שאברח ,אבל אני מתעלם ממנו.
אני חושב על הווילות היקרות ועל שכונות העוני ,על המפעלים ועל
הפאבים ,על בנייני המשרדים הגדולים בהרצליה פיתוח ועל שווארמה
ג'מיל במרכז העיר ,על המרינה ועל החוף ,על גן בן שפר ועל קולנוע
תפארת הישן ,על התחנה המרכזית ועל תחנת הרכבת ששופצו אבל
עדיין נראות כמו בשנות השישים ,על גולשות הגלים על הגלשנים ועל
כל הילדים הקטנים הבונים את כל הארמונות בחול.
כשאני מוכן ,אני לוחץ את ידו .אנחנו אומרים את שמה ביחד.
זו לא קריאה רגילה .אני מרגיש את כל האנרגיה מתנקזת מתוכי,
כאילו רצתי מרתון אחרי שלא ישנתי כל הלילה .אני פוקח את עיניי.
הצורר מתנדנד מולי ,ורק זרועה התומכת של בת ים מונעת ממנו
לקרוס לאחור אל החול .הרצליה נראית שוב אנושית ,גם אם לא כמו
עצמה — חלק ממנה הוא הדודה הלבושה לבן ,וחלק אחר הוא דמות
שאת פניה אני לא מזהה ,בתסרוקת נפוחה מיושנת ועם כריות כתפיים
בחולצה .אבל עורה חם ושזוף ,לחייה סמוקות ובריאות ,והיא מוצקה,
אמיתית .אנחנו ממתינים ,אבל היא לא פוקחת את עיניה .במקום זאת,
היא מתהפכת על צדה בחול ,נשענת על כפות ידיה כמו כרית .נחרות
