Page 34 - 22322
P. 34
34רותם ברוכין|
כשאני איתה תמיד יש לה משקפי תותים .היא הודפת אותי קלות ונדחפת
פנימה ,וריח השוקולד שעדיין מלווה אותה ,שנים אחרי שהמפעל נסגר,
עולה באפי.
גבעתיים ,מנומסת יותר ,שואלת" ,אפשר להיכנס ,שומר?" כשחיוך
קל על שפתיה.
"בבקשה ,תרגישו חופשיות .זה לא כאילו יש לי צרכים אנושיים
בסיסיים כמו שינה ",אני רוטן" .סתם שתדעו ,יש לי טלפון .אפשר
להתקשר ,אפשר לשלוח הודעה —"
"זה מצב חירום ",קוטעת אותי רמת גן בעודה שוקעת בספה המרוטה
שלי.
ידעתי.
גבעתיים מביטה סביבה בביקורתיות .השמלה הכחולה הקלה שלה
היתה יכולה להיות שייכת גם לילדה קטנה וגם לאישה זקנה .לבושם
שלה יש ריח של פרחים — אם זה בושם בכלל .היא מתיישבת לבסוף על
הספה המרוטה ,לא קרוב מדי לרמת גן — סימן מבשר רעות — ומעבירה
את מבטה הביקורתי אליי" .אתה לא רוצה להתלבש?" היא שואלת,
הנזיפה בקולה קרובה יותר לגינוי.
אני מושך בכתפיי ,מסרב להרגיש מובך .גם אם בני ברק היתה
מופיעה בדלת שלי בשש בבוקר ,היא היתה נאלצת לקבל אותי בבוקסר
ובלי חולצה .הן העירו אותי .שיתמודדו.
הן ממתינות שאתיישב.
אני נאנח ,הולך לצחצח שיניים וזורק על עצמי חולצת "I Love
."NYלא הייתי אף פעם בניו יורק — וגם לא אהיה ,מן הסתם .חולצות
התיירים האלו ,הפריטים הנפוצים ביותר בארון שלי ,הן כל המרד
שאני מרשה לעצמי כנגד חובתי — ביטוי הכמיהה שלי לבקר במקומות
אחרים ,כמיהה שברור לי ולהן שלא תתממש.
רובן מביעות את חוסר חיבתן למלתחה שלי בכך שהן משנות אותה
כשאני לא מבחין .כבר עכשיו ,כמה ממגדלי הבורסה מעטרים את קו
הרקיע של ניו יורק.
המטבחון שלי עלוב למדי ,כמו רוב הצריף .פלטת עץ על רגליים,
כיריים חשמליות ,טוסטר אובן מתפרק .סט אחד של סכו"ם ,סיר אחד,
מחבת אחת ,שלוש צלחות ועשרות ספלי קפה .כולם זרוקים כרגע
