Page 33 - 22322
P. 33
הפוך ,לקחת – 2
אי־שם ,ישראל2017 ,
השעה בוודאי עוד לא שש בבוקר כשהדפיקות מתחילות .אם לא
הייתי גר בצריף מבודד באמצע שום מקום ,אולי הייתי יכול להשלות
את עצמי שהן בעצם מחפשות את השכנים ,או לקוות שהן יתייאשו
וילכו .הן לא מתכוונות להעיר אותי ,אבל אין להן תפיסת זמן אנושית.
כשגרתי בתל אביב או בערים אחרות ,הדפיקות בדלת היו יכולות
להישמע עשר או עשרים פעמים ביום ,בכל שעה .אבל לא כאן,
בחור הנידח הזה ,הרחוק מרוב מקומות היישוב .רוחות של מקומות
קטנים לרוב חוששות לנטוש את גבולותיהן ,ורוחות של ערים גדולות
עסוקות וטרודות מכדי לעשות זאת .לפחות כשהן מגיעות עד אליי,
אני יודע שזה חשוב.
הדפיקות נשמעות שוב .הלוואי שיכולתי להעמיד פנים שאני
לא בבית ,שנשארתי לישון באיזה מלון בטמרה אחרי היום הארוך
שעבר עליי בגליל .למרבה הצער ,הן תמיד יודעות איפה אני ,כמו
אפליקציות ניווט מהלכות שאף פעם לא יוצאות מאיפוס או נאלצות
לשדרג גרסה.
אני מציץ מבעד לעינית ונאנח .רמת גן־גבעתיים .התאומות,
כמו שאבא שלי היה קורא להן .לי יש שמות פחות חביבים עבורן —
הסיאמיות ,הצרות הכפולות ,האחיות קרדשיאן .תלוי כמה אני עצבני.
כרגע ,מאוד.
"כן ,אנסטסיה וגריזלדה?" אני נוהם לעברן כשאני פותח את הדלת.
אלוהים ,מה הייתי נותן בשביל עבודה שאפשר להתפטר ממנה" .מה
אתן רוצות?"
"זוז מהדרך ,סינדרלה ",אומרת רמת גן ביובש .היא לובשת חולצה
מכופתרת עם צווארון מעומלן שמזכיר לי מדי צה"ל ,מכנסיים סגולים
עם הדפסי כוכבים ומגפיים גבוהים מפוספסים .על משקפי השמש שלה
מצוירים תותים .אבא היה רואה דמות אחרת לגמרי ,אני יודע ,אבל
