Page 30 - 22322
P. 30
30רותם ברוכין|
קלות עולות ממנה .ההקלה צונחת עליי כמו דלי של חול ,כמעט
קוברת אותי תחתיה.
"אתה לא רוצה להעיר אותה ,שומר?" בת ים שואלת.
הצורר נד בראשו ,עייפות מעמיקה את הקמטים בפניו" .עדיף שניתן
לה לנוח .תוכלי לקחת אותה לחוף שלה?"
בת ים מתכופפת ומשחילה את זרועותיה תחת ברכיה וגבה של רוח
העיר הישנה .היא מרימה אותה בעדינות רבה.
"רגע ",אני אומר ומסיר את צעיף הכוכבים האפור שעדיין כרוך על
צווארי .המגע שלו נעים שוב כמו בד .אני מניח אותו בעדינות סביב
כתפיה ופוסע לאחור .בת ים מתרוממת באוויר ,הרצליה בזרועותיה,
וטסה צפונה.
הבחילה עולה שוב בגרוני ,ואני מסובב את גבי אל הצורר ,כורע על
החוף ומקיא את נשמתי.
אנחנו שותקים בדרך הביתה .הוא עייף מכדי לדבר ,ולי פשוט אין
שום דבר לומר לו .מבעד לרמקולים הישנים אריק איינשטיין שר" ,קח
לך אישה ובנה לה בית ",עד שנמאס לי ואני מכבה את הרדיו .תמיד
יש שירים כאלו כשאני באוטו ,כאילו הן מקוות שאחד מהם יגרום לי
לראות את האור ,לוותר על כל מה שאני רוצה בחיים ולהתמסד .הלוואי
שלא היו שקופות באופן כל כך מבחיל .הצורר בטח אפילו לא שם לב.
"הביתה" כרגע היא לוד .אנחנו בדרך כלל חיים בעיר שהכי צריכה
אותנו ,העיר שנמצאת במצוקה הכי קשה ,וכשהיא מתחילה להתאושש,
אורזים וממשיכים הלאה .כבר לפני שנים למדתי לארוז מעט וביעילות,
למצוא בקלות פאבים חדשים ולהתחיל עם בחורות יפות בלי לחשוב
פעמיים ,כי מחר אולי נעבור דירה.
אני חושב על רונה השזופה והנמוכה ,על הגוף המלא והמוצק שלה.
הרצליה בוודאי מחקה כל זיכרון שלי מהראש שלה .אני לא יודע אם
אני מצטער יותר על ההזדמנות המוחמצת או על כך שאין סיכוי שאקבל
החזר כספי.
הצורר מחנה את הרכב ,אבל אף אחד מאיתנו לא זז .אני מביט בבניין
המתקלף ,שהחל סוף־סוף להיצבע מחדש ,תוהה אם למישהו מאיתנו יש
מספיק כוח כרגע לטפס ברגל לקומה השלישית.
