Page 28 - 22322
P. 28
28רותם ברוכין|
פניו של הצורר חיוורות מאוד .הוא תופס את זרועה" .תביאי אותה,
עכשיו!"
בת ים מגלגלת את עיניה ,למרות שהיא נראית מוטרדת" .אל תדאג,
שומר ,אנחנו ערי חוף .אנחנו לא טובעות —"
"לרוחות ערים אסור לפגוע בשומר או ביורש!" הצורר צועק ,עיניו
גדולות מאוד בפניו הלבנות .בת ים משתתקת ובוהה בו" .היא עלולה
למות אם לא נעזור לה .לכי ,עכשיו! תקראי לתל אביב אם את צריכה
עזרה —"
אבל היא כבר באוויר ,טסה לעבר מקום הנפילה .הים כמעט נחצה
לשניים ממהירותה .אני מביט בעקבותיה ,וכאב נורא אוחז בבטני ,כאב
שלא קשור לבחילה או להתכווצויות השרירים או לפחד או לעייפות,
רק לאימה ולאשמה הנוראה .הרצליה ,אני חושב ,ובמחשבותיי היא אינה
אשת העסקים קפוצת השפתיים שלכדה אותי בצעיף מסילת הרכבת
שלה ,אלא הדודה החביבה הלבושה לבן שבנתה איתי ארמונות בחול
והשיטה איתי סירות נייר לאורך החוף ,הנערה הבלונדינית שלמורת
רוחו של הצורר הביאה לי בגיל שש־עשרה את הגלשן הראשון שלי,
שגולשים אחרים תמיד תהו איזה רדיו מתוחכם ועמיד למים מותקן בו,
כי קולו של דני סנדרסון תמיד היה מלווה אותי תוך כדי גלישה ,שר לי,
"מחוף בת ים עד הרצליה ,זה רק אני והגלשן שלי"...
אני לכוד ברצף הזיכרונות ,מביט בדריכות אל המרחק ,אל הגלים,
ממצמץ בעיניי ומצמצם אותן ומנסה לראות משהו ,כל דבר שהוא.
אצבעותיו של הצורר חופרות פתאום בבשרי ,לפיתתו הלוכדת והמכאיבה
מנערת אותי בחזרה אל המציאות .הוא בוחן שוב את הסימנים הכחולים
על צווארי ,ואני מבין סוף־סוף שלא היה אכפת לו ממני ,אלא רק מהן,
כרגיל" .אם יקרה לה משהו ,אני אהרוג אותך ",הוא מסנן .אני משמיע
נחרת בוז .האיום שלו מגוחך ,ושנינו יודעים את זה" .לך על זה ",אני
הודף את ידו מעליי" .בהצלחה עם היורש החדש".
פניו מאדימות ,ואני יודע שאני עומד לחזות באחד המקרים הנדירים
באמת שבהם הוא מאבד את שלוותו .אבל אז בת ים חוזרת ,ובזרועותיה
שוכבת הרצליה ,עיניה עצומות .היא לא נראית כמו אשת העסקים ,ולא
כמו הדודה החביבה ,או הנערה הבלונדינית ,או כמו כל אחת מהדמויות
האחרות שאת פניהן אני מכיר טוב כל כך .היא דמות רפאים ,עשויה
