Page 23 - 22322

‫שומרי הערים ‪|23‬‬

‫ומערבה‪ .‬למרות המרחק‪ ,‬אני מסוגל להבחין בוודאות מוחלטת בין‬
‫החופים של בת ים‪ ,‬אשדוד‪ ,‬פלמחים‪ ,‬תל אביב־יפו‪ ,‬הרצליה‪ ,‬נתניה‪.‬‬
‫אני מכווץ את עיניי‪ ,‬מנסה לשכוח‪ ,‬להעמיד פנים שאני מביט בקו חוף‬

‫אחיד‪ ,‬מרוחק וחסר שם‪ .‬בקרוב ממילא לא אוכל לראות אותם‪.‬‬
‫הן בוודאי כבר מרגישות שעזבתי‪ .‬אולי אפילו הספיקו להודיע‬
‫לצורר‪ .‬מדקרת אשמה מהירה‪ ,‬מפתיעה‪ ,‬חולפת בי כשאני חושב עליו‪,‬‬
‫למרות כל מה שעולל לי‪ .‬אשלח לו גלויות‪ ,‬אני מבטיח לעצמי‪ .‬מכל‬
‫המקומות שאבקר בהם‪ ,‬המקומות שהוא עצמו לא יראה לעולם‪ .‬אני‬
‫חושב על הגורל הזה‪ ,‬אותו גורל שהוא ייעד לי‪ ,‬ומדקרת האשמה חולפת‬
‫כלא היתה‪ .‬בפעם האחרונה שכמעט הצלחתי לברוח‪ ,‬הוא צעק עליי‬
‫שאני פרחח חסר אחריות בלי שום כבוד לחובה שלו‪ .‬אני מדמיין את‬
‫הגלויות שאשלח לו ממגדל פיזה‪ ,‬משער הניצחון‪ ,‬מהביג בן‪ ,‬מהתעלות‬

‫של אמסטרדם‪" .‬אבא היקר‪ ,‬ד"ש מהפרחח חסר האחריות שלך״‪.‬‬
‫השמש נשברת על משהו מסנוור בחוף המרוחק — מנוף‪ ,‬אולי חלון‬
‫גדול של אחד מהמלונות‪ .‬אני ממצמץ‪ ,‬מצל על עיניי‪ ,‬אבל אני רחוק‬
‫מכדי לראות‪ .‬בקרוב ישראל תיעלם מהעין לחלוטין‪ .‬רונה אמרה שמחר‬

‫בבוקר כבר נוכל לראות את קפריסין‪.‬‬
‫הנצנוץ גדל — לא‪ ,‬לא גדל‪ .‬מתקרב‪ .‬בהתחלה אני חושב שזו סירת‬
‫מנוע מהירה‪ ,‬כי הגלים כמעט נחתכים לשניים כשהיא עוברת‪ .‬אבל לא‪,‬‬

‫היא מהירה‪ ,‬וכמעט מרחפת מעל הגלים‪...‬‬
‫אני קם על רגליי‪ ,‬הבחילה שוטפת אותי שוב בבת אחת‪ ,‬אבל הפחד‬

‫מתגבר עליה‪ .‬אני רץ אל רונה‪" .‬תני גז!"‬
‫"מה?" היא מחייכת‪ ,‬משועשעת‪.‬‬

‫"תוציאי אותנו מהמים הטריטוריאליים‪ ",‬אני אומר‪" .‬אני אתן לך‬
‫עוד אלף שקל‪".‬‬

‫"מי רודף אחריך‪ ,‬בן אדם?" רונה מכווצת את גבותיה‪ ,‬מופתעת‪,‬‬
‫מעט חשדנית‪ ,‬ולראשונה החיוך שלה נעלם‪" .‬אני לא נותנת מקלט‬

‫לאסירים‪".‬‬
‫"אני לא‪ "...‬אבל אני כן אסיר‪ ,‬למרות שלא ביצעתי שום פשע‬
‫שיצדיק את כליאתי‪ .‬אני מביט אחורה בייאוש‪ .‬בת ים קרובה מספיק‬
‫כדי שאוכל לספור את היהלומים על משקפי השמש המוזהבים שלה‪.‬‬
‫אני רץ אל החרטום‪ ,‬מתרחק ממנה‪ ,‬מגשש בידי אל התיק שלי‪ ,‬שעדיין‬