Page 337 - 22322
P. 337
שומרי הערים |337
מספיק לראות את גופה של גאלוויי מתאדה לחלוטין ,נמוג אל תוך
אגלי טל על הדשא .אני מסב את מבטי ,המראה מעלה דמעות בעיניי,
אפילו עכשיו .עיניו של שיימוס ,רחבות מאימה ,מתמקדות באשלינג.
"שמישהי תעזור לה ",הוא אומר ,ואז ,בקול ברור ורם" ,תעזרו לה!
עכשיו!"
קילקני עוצמת את עיניה ,כמעט קורסת אל תוך כתפה של דולין.
חבורת פרמדיקים פורצת אל המדשאה ההרוסה .שניים מהם מרחיקים
אותי ,והאחרים מקיפים אותה .מת'יו אוחז בי בכוח ,ואני מבין שאני
נאבק בו ,מנסה לפלס את דרכי בחזרה אל אשלינג .הערים עומדות
במעגל סביבנו ,חיוורות" .תעשו משהו!" אני צורח לעברן ,אבל הן רק
בוהות ,קפואות .הן לא יכולות לעזור .מובן שלא .הן לא כמונו .הן לא
מסוגלות אפילו להבין את מגבלות גופם השברירי של בני אדם ,ובוודאי
שלא לטפל בו .מלבד זאת ,אף אחת מהן לא נראית במצב לעזור —
להפך ,נראה שהן הולכות ונחלשות .האם זה קשור לחלקן בפגיעה
באשלינג? או שככה תמיד נראות ערים כשהשומר שלהן גוסס?
דקות ארוכות חולפות .הפרמדיקים ממשיכים בניסיונות ההחייאה.
כמה זמן זה לוקח בדרך כלל? אף פעם לא ראיתי החייאה ,אבל קראתי
פעם שאם היא לא מצליחה בתוך כמה דקות ,שום דבר לא יעזור .אני
מושיט יד רועדת אל כיסי ,מתפלל שההגנה שאני מחפש לא אבדה
במים .חתיכת האבן הירושלמית ,עדיין חמה למרות כפור המים,
מחליקה אל תוך כף ידי ,משקלה מנחם .אני מתקרב אל הגוף חסר
החיים .הפרמדיקים ,עגומים ,מביטים בי" .זוזו!" אני מצווה ,ולא בטוח
אם הם מתרחקים בגלל נימת קולי או בגלל פקודה אילמת מקילקני .אני
מניח את האבן הירושלמית בפי" .ירושלים ",אני לוחש ,ומוסיף בקשה,
תחינה.
אוויר.
האבן מתמוססת על לשוני כאילו היתה גוש סוכר .אני סוגר את
שפתיי עד שאני מרגיש כאילו כל אוויר הגבעות וההרים זורם בתוך
גופי .רק אז אני מטה את ראשה של אשלינג לאחור ,סוגר את אפה
באצבעותיי ,מפשק את שפתיה ונושף לתוכן את כל מה שיש בי.
אני ממתין ,מביט בה בדריכות .החזה שלה מתרומם קלות ,תנועה
בלתי מורגשת כמעט ,אבל כשאני מקרב את לחיי לשפתיה ,אני מרגיש
