Page 342 - 22322
P. 342
342רותם ברוכין|
הוא לא מביט שוב באיש מאיתנו לכל אורך הטיסה ,אבל אני קולט
את עיניה של אשלינג נחות עליו מדי פעם ,חמלה מהולה בצער במבטה.
אני עדיין כועס עליו ,אבל הכנות שלו גורמת לי לחוש רחמים כלפיו.
חוסר האונים האבוד שלו ,והסיפור המוזר ומלא החורים שברור לי שהוא
מאמין בו לחלוטין מזכירים לי אנשים שפגשו זה עתה רוח עיר ,וכעת
נאלצים להצדיק בכל דרך את מה שהם לא מסוגלים להבין ולזכור.
אלא ששיימוס ,גם אם אינו שומר הערים האמיתי של אירלנד ,מגיע
ממשפחה של שומרי ערים ומסוגל לזהות אותן ,לדבר איתן ,לזכור כל
מילה שהן אומרות .הייתי רוצה זמן נוסף לחשוב על כך ,ואני עומד
להציע שנעשה בדיוק את מה שמת'יו הציע — כשהכול יהיה מאחורינו,
ניסע לגבול ונדבר עם קונור ,השומר של צפון אירלנד .אבל אז ,מבין
העננים ,גאלוויי נגלית סוף־סוף באופק ,וכל מחשבה אחרת נשכחת
ממני.
גאלוויי ,אירלנד2003 ,
גאלוויי גוססת .אפשר להרגיש את זה כבר מהאוויר ,אבל כשהקרוואן
מתחיל להנמיך לקראת נחיתה ,התחושה הולכת ומשתלטת עלינו.
בניגוד להרס ששורר ברחובות של קילקני האומללה ,כאן אין נזק
מוחשי שניתן לראות ,אבל ההשפעה היא כמו סם מדכא .אווירת נכאים
שוררת בכול .האנשים יושבים על ספסלים ובוהים לפנים ,נראים כאילו
אין בהם כוח לנוע .פעמוני הכנסיות אינם מצלצלים ,נגני הרחוב אינם
מנגנים .למרות שהרחובות אינם ריקים ,הדממה בהם כמעט שאינה
מופרעת על ידי קול אנושי .אשלינג מאיטה כשהיא חולפת ליד נגן
רחוב ,ואז ממשיכה ללכת במהירות.
"מה?" אני שואל.
"כלום ".היא נראית עגומה" .פשוט הבנתי שהגיטרה שלי נשארה
עמוק בנהר".
למרות המצב ,אני מחייך" .אני די בטוח שתקבלי חדשה".
שיימוס מוביל אותנו לאוניברסיטת גאלוויי .רוח העיר נוכחת
יותר מכול במרכז התרבותי שלה ,הוא מסביר לאשלינג ,ובגאלוויי זו
האוניברסיטה ,שהסטודנטים שלה מהווים כחצי מאוכלוסיית העיר.
