Page 347 - 22322
P. 347
שומרי הערים |347
הדלק ממשיך להתמלא מעצמו בקרוואן ,והבירות — קילקני
בשבילי ,גינס בשביל אשלינג — תמיד נמצאות במקרר .אשלינג
לומדת להכיר מקרוב את כל רוחות הערים ,לדבר איתן ולהקשיב להן.
היא ממשיכה לנגן בכל לילה בפאב אחר ,בעיר אחרת ,בכפר אחר.
לפעמים אחת מהן מנגנת איתה ,וזה מופלא בכל פעם מחדש .אני חושד
שהמקום החביב עליה הוא עדיין דולין ,כי היא תמיד מוצאת תירוצים
לעבור שם לפחות פעם בשבוע .לי לא אכפת .אני עולה שוב ושוב על
צוקי מוהר ומביט שוב ושוב אל הנוף שחשבתי שלא אזכה לראות עוד
אחרי אותו בוקר גשום שבו חזינו בו לראשונה .הוא לא נמאס עליי
לעולם.
יום אחד ,על שביל כפרי בטבעת קרי ,אני קם מוקדם ולא מצליח
לחזור לישון .אשלינג ישנה לצדי ,כפות ידיה צמודות זו לזו מתחת
ללחייה כמו כרית נוספת ,וחזה עולה ויורד כשהיא נושמת ברכות.
אני מסיט תלתל אדמוני מפניה ,ופשוט יושב שם ומביט בה לזמן־מה.
קרני השמש חודרות דרך הווילונות בקרוואן ומתחילות לטוות חוטים
ב ׂשערה ,ליצור מרקמים ועומקים ,עד שאני טובע באדום־כתום הלוהט
הזה ,ואני חושב — אני אוהב אותה כל כך .אני רוצה להישאר איתה כאן
לנצח ,בארץ היפהפייה ,הירוקה והגשומה הזאת ,עם הטירות העתיקות
ופאי הרועים והבירה והוויסקי.
אני לא יודע כמה שעות אני יושב בחוץ ,עטוף בשמיכת הפליז הוורודה
של אשלינג ,בוהה אל המרחקים ,אל מעבר לים .אי־שם במערב אולי
גם מת'יו מביט אל האוקיינוס וחושב על כל המקומות שלא יראה עוד
לעולם.
אני שומע לידי חריקה קלה כשדלת הקרוואן נפתחת .אשלינג
התעוררה ובאה לחפש אותי .היא נוגעת בלחיי הקפואה למחצה
באצבעותיה החמות ,והן מחליקות באיטיות כדי לנגב את הדמעות.
עיניה הירוקות־ירוקות פוגשות במבטי לרגע ארוך ,ואז היא מתיישבת
לצדי ,אוחזת בידי ושותקת.
"אני חייב לעזוב ",אני אומר לבסוף ,פולט את המילים במהירות .אני
יודע שלא אוכל להגיד אותן אחרת ,שלא יהיה בי כוח.
היא מהנהנת בלי מילים ,על פניה אותה הבעה שאני מזהה מנמל
