Page 346 - 22322
P. 346
346רותם ברוכין|
"ותהיו בקשר .שניכם .תבטיחו לי".
"אנחנו נכתוב ונתקשר ונשלח כל כך הרבה חבילות שיימאס לך
מאיתנו".
הוא תולה את תיק הגב שלו על גבו .הוא נראה ש ֵלו יותר עכשיו.
עצוב ,אבל ש ֵלו .אני תוהה אם גם עבורי זה יהיה כך כשיגיע הזמן,
ודוחק את המחשבה מראשי בכוח.
על מדרגות המטוס הוא מסתובב להביט בנו בפעם האחרונה" .ואני
אשלח לכם שלג ",הוא אומר ,החיוך העקום המוכר חורץ גומות בלחייו,
"שתראו שניכם פעם אחת מה זה חורף אמיתי".
הדלת נסגרת מאחוריו מיד ,בלי לחכות לנוסעים נוספים .אנחנו
חוזרים לאולם ההמתנה כדי לצפות במטוס ממריא .עלה המייפל האדום
שעל זנבו ,שהיה דהוי מפגעי הזמן ומהטיסות המרובות ,מבהיק ונוצץ
כעת .אני מביט בו נעלם באופק ,מחזיק את ידה של אשלינג ונזכר
בסיפוריה על ההגירה האירית הגדולה לארצות הברית במאה התשע־
עשרה .טיסות הן משהו כל כך פשוט וזמין בשנות האלפיים ,אבל
בשביל שומרי ערים ,האופק בלתי מושג ונצחי בדיוק כמו באותם ימים.
מי שינדוד מעבר לים כבר לא יחזור.
לאחר שתיקה ארוכה אשלינג מביטה אליי ,ואני מופתע לגלות דמעות
בעיניה" .מה עכשיו?" היא שואלת בלחש ,כאילו יראה מהתשובה שלי.
אני לוקח את ידה השנייה ,סוגר מעגל בינינו ומושך אותה לעברי עד
שהיא כל מה שאני יכול לראות ,והאופק נעלם מאחורי רעמת תלתלים
אדמוניים.
"אני נשאר ",אני אומר בפשטות" .אני נשאר איתך".
החורף הופך לאביב ואז לקיץ .הדשא באירלנד ירוק מתמיד ,ענפי העצים
מלאי עלווה ופרחים .הערבים עדיין קרים וגשומים לפעמים ,אבל
בשביל אשלינג הקיץ הגיע .היא לוקחת אותי לחופי קונמרה היפהפיים,
ואני משכשך את רגליי במים כשהיא צוללת בין הגלים הקפואים .אנחנו
נודדים הרבה .שיימוס מגיע לביקורים תכופים ,פעמיים־שלוש בשבוע,
עם ספרים עבי כרס מלאים בידע ובהיסטוריה .הוא ואשלינג עדיין לא
נינוחים זו עם זה ,אבל הם מתרגלים .היא יודעת שהיא זקוקה לידע
ולניסיון שלו ,והוא יודע שהוא זקוק ליכולות שלה.
