Page 360 - 22322

‫‪ 360‬רותם ברוכין|‬

‫נמל מרוחקת צורח במחשבותיי‪ ,‬וריח עז של קפה עם הל ותפוזים‬
‫ופיתה עם זעתר וכנאפה פולש לנחיריי‪ ,‬מתגבר על ריח הגשם וטעם‬
‫הבירה וצליל כלי הנגינה‪ ,‬ואני משתנק‪ ,‬עוצם את עיניי ואוחז בכוח‬
‫בגיטרה‪ ,‬צובט בכוח את המיתרים‪ ,‬פוצע את אצבעותיי‪ ,‬רק לא‬
‫להרגיש‪ ,‬לא לשמוע‪ ,‬להישאר כאן‪ ,‬עכשיו‪ ,‬והגיטרה נשארת בידיי‪,‬‬
‫אבל אור השמש הבוהק חודר אל הפאב האירי הקטן ומפורר אותו‬

‫לאבק כמו נייר ישן‪.‬‬
‫החול חם ורטוב מתחת לגופי‪ .‬לא קר לי עוד‪ ,‬אבל אני רועד‪ .‬אני‬
‫פוקח עיניים‪ .‬לא רחוק ממני שוכבת מייב‪ ,‬בוהה באוויר ומבטה ריק‪,‬‬
‫גם היא רועדת‪ .‬פניה רטובות מדמעות או ממי ים‪ ,‬אני לא יודע‪ .‬אני‬
‫מרפה מהגיטרה‪ ,‬בלי לדעת אם היא עדיין חלק מהחלום‪ ,‬ומנסה לזחול‬
‫לעברה‪ ,‬נחוש בדעתי לטלטל אותה‪ ,‬להוציא אותה מ‪ ...‬מה שזה לא‬
‫יהיה שקין עשה לה‪ ,‬אבל הגלים שוב נשברים‪ ,‬שוטפים אותנו‪ ,‬וקין‬
‫עולה מביניהם כמו אל ים זועם‪ .‬הוא רטוב וזקן ופצוע‪ ,‬אבל הבעיטה‬
‫שלו בבטני חזקה כמו של גלדיאטור‪ .‬אני מתגלגל הרחק ממייב‪ ,‬חלש‬
‫מכדי לצרוח‪ .‬קין תולש מצווארי שוב את תיק ההגנות‪ ,‬ואז מסובב אליי‬
‫את גבו ותולש ממפרק כף ידה של מייב שקיק בד חום דהוי‪ .‬הוא בוחן‬
‫אותו‪" .‬מדהים‪ .‬הן לא אמורות להיות מסוגלות להעביר חלק ממהותן‬

‫מחוץ לארץ שלהן‪ ,‬אבל אני מרגיש את הכוח שלהן‪".‬‬
‫"מה עשית לה?" אני דורש לדעת‪.‬‬

‫"אמרתי לך‪ .‬ימית היא מקום של חלומות‪ .‬שמת לב שלילדים תמיד‬
‫קשה יותר להתעורר?" הוא מביט במייב‪" .‬תראה כמה היא חופשייה‪.‬‬
‫אולי הייתי צריך להתחיל עם הגיל שלה‪ .‬לגנוב את אחד מהיורשים‪,‬‬

‫לגדל אותו אצלי‪ .‬בעצם‪ ,‬עוד לא מאוחר מדי‪".‬‬
‫אני לא טורח להגיב‪ .‬ברור לי שהוא רק משתעשע בי‪ ,‬אולי מצפה‬
‫שאתקוף אותו ואגלה אם יש לי עוד הגנה כלשהי‪ .‬אבל כל ההגנות‬
‫שנשארו לי נמצאות בידיו עכשיו‪ .‬וגם אנחנו‪ .‬הוא פונה בחזרה אליי‬
‫ומתקרב‪ ,‬מחייך‪" .‬אני מודה שהפתעתם אותי‪ .‬שניכם‪ .‬לא חשבתי‬
‫שאשלינג תהיה טיפשה מספיק כדי לשלוח את היורשת שלה לבדה —"‬
‫הוא לא מסיים את המשפט‪ ,‬כי מטפסים מקיפים אותו‪ ,‬נכרכים‬
‫סביבו‪ .‬הוא נאבק‪ ,‬קורע אותם בידיו החשופות‪ ,‬אבל הם ממשיכים‬
‫לבקוע ולהיכרך סביבו‪ ,‬מצמידים את איבריו זה לזה‪ ,‬סוגרים על פניו‪,‬‬