Page 365 - 22322

‫שומרי הערים ‪|365‬‬

‫אבל גם מותו שלו‪ ,‬בחרבות‪ ,‬בסכינים‪ ,‬בתלייה ובשריפה‪ ,‬ברעב ובצמא‪.‬‬
‫ותמיד הקימה לחיים‪ ,‬רעב‪ ,‬בודד‪ ,‬תשוש — ולכוד בשטחה של עיר לא‬
‫מוכרת‪ .‬אני מקשה את לבי כלפי האיש הזקן והחולה מול עיניי‪ .‬אם‬
‫ניסתה לגרום לי לחוש חמלה כלפיו‪ ,‬היא נכשלה בכך‪ .‬אבל האזהרה‬
‫שלה נרשמה‪ .‬לא קל להרוג את קין‪ .‬ובכל זאת‪ ,‬איש מעולם לא ניסה‬
‫כשכוחן של רוחות ערים מכל ההיסטוריה ניצבות לצדו‪ ,‬תומכות בו‪.‬‬
‫האחרות מסכימות איתי בהתלהבות‪ ,‬ואני מרגיש את ידי רועדת כשהן‬
‫מנסות לאחוז בקלשון‪ .‬אבל חנוך נאבקת בחזרה — לא כדי לשלוט‬
‫בי‪ ,‬רק כדי להישמע‪ ,‬כדי שאבין אותה‪ .‬רעד עובר באצבעות ידיי‪ ,‬ואז‬
‫סדום מצטרפת אליה ומטה את כפות המאזניים‪ .‬אם אתה אכן הנוטר‬
‫שלי‪ ,‬היא חושבת אליי‪ ,‬לא בגינוי‪ ,‬רק בתקווה‪ ,‬אם אתה רוצה להיות‬
‫שלי‪ ,‬הקשב‪ .‬אנא‪ ,‬הקשב‪ .‬להקשיב למה? אפילו בעזרת הידע של כל‬
‫האחרות‪ ,‬אנחנו לא מסוגלים להבין זה את זו‪ .‬ובכל זאת אני נענה‪,‬‬
‫פותח את מחשבותיי‪ ,‬מכין את עצמי לפלישה‪ ,‬לזיכרונות שיציפו‬

‫אותי‪ ,‬למחשבות הזרות‪.‬‬
‫הן לא באות‪ .‬במקומן צף זיכרון שלמרות הערב־הרב של התודעות‬
‫בתוכי‪ ,‬ברור לי שהוא שלי‪ ,‬ושלי בלבד‪ .‬זו רק תמונה‪ :‬אני בן שבע‪,‬‬
‫בטנדר הפתוח של אבא‪ ,‬שוכב על גבי‪ ,‬עיניי אל השמים‪ ,‬חולם על‬
‫הרפתקאות‪ .‬ואז התמונה מתחלפת‪ ,‬ואני בן עשרים ושתיים‪ ,‬על סיפון‬
‫היאכטה של רונה‪ ,‬מביט אל האופק ומייחל לחופש‪ ,‬לראות את העולם‬
‫הגדול‪ .‬ואז אני עומד על צוקי מוהר עם אשלינג‪ ,‬והמערב האינסופי‬
‫קורא לי אליו‪ .‬אני בקנדה‪ ,‬ברכב של מת'יו‪ ,‬נוסעים צפונה בדרך לראות‬
‫כפר אינואיטי עתיק‪ ,‬ואני רוצה שהנסיעה תימשך לנצח‪ .‬אני עובר את‬
‫הגבול בטאבה ורוח המדבר נושבת בעורפי‪ ,‬ולמרות שהגעתי לכאן‬
‫מתוך כורח‪ ,‬בגלל סכנה איומה הנשקפת לכולנו‪ ,‬אני לא יכול להחניק‬
‫את ההתרגשות שמתעוררת בי כשהמדבר העצום והזר משתרך מולי‪,‬‬

‫ממתין שאגלה אותו‪ ,‬שאפסע בו‪.‬‬
‫חנוך מדברת אליי‪ ,‬סוף־סוף‪ .‬מילותיה הן רק הד‪ ,‬כמו דיבוב שהולבש‬
‫על סרט בלי להשתיק לחלוטין את הפסקול המקורי‪ .‬לאחר רגע אני מבין‬

‫שסדום מצליחה לתרגם אותה עבורי‪.‬‬
‫זה לא רק אתה‪ ,‬היא אומרת בפשטות‪ .‬אנחנו בנותיו כפי שאתם בניו‪.‬‬

‫כולנו קוללנו בקללה שלו‪.‬‬