Page 364 - 22322

‫‪ 364‬רותם ברוכין|‬

‫לאחר מאות ואלפי שנות כלא‪ ,‬להוטות לנקמה לאחר שצפו בקין הורג‬
‫את אחיותיהן באמצעות הכוח שגנב מהן‪ .‬כשגופי מתחיל לרעוד ואני‬
‫חושש שיש יותר מדי מהן‪ ,‬שלא אוכל לשאת אותן בתוכי‪ ,‬חלק מהן‬
‫משנות את מסלולן‪ ,‬נושבות מעצמן אל מייב במקום אליי‪ .‬האחרונה‬
‫שבהן היא חנוך‪ .‬העיר הראשונה מבין רבות שהרס‪ ,‬אך היחידה שהוא גם‬
‫בנה בידיו שלו‪ .‬למרות שהיא רק מיתוס עבורנו‪ ,‬אני לא מופתע שהיא‬

‫קיימת‪ ,‬ועוד פחות מופתע שהיא בידיו‪.‬‬
‫לאחר שכל הרוחות עוזבות אותו‪ ,‬קין מרוקן‪ ,‬כפוף על הקרקע‪,‬‬
‫רועד‪ .‬מייב ואני גוהרים מעליו‪ ,‬וכולן מביטות איתנו ביצור המבחיל‬
‫והמעוות‪ ,‬מוכנות לנקום‪ .‬ספרטה צדקה כל הזמן‪ ,‬אני מבין‪ .‬הוא חייב‬

‫למות‪ .‬אין לנו ברירה אחרת‪.‬‬
‫אני מניף את ידיי‪ ,‬קורא לכלי נשק — קלשון‪ ,‬אני מחליט‪ ,‬בשבילה —‬

‫ומניף אותו בכוחן של מאות רוחות זועמות —‬
‫ונעצר‪ .‬אחת מהן מחזיקה במפרק כף ידי‪ ,‬מונעת ממני את מכת‬

‫המוות‪ .‬זו חנוך‪.‬‬
‫"מה אתה עושה‪ ,‬יונתן?" מייב שואלת — בלטינית‪ ,‬אני חושב‪ ,‬או‬
‫ביוונית עתיקה‪ .‬אני מרוכז מכדי לענות‪ ,‬מקשיב לרוח העיר היחידה‬
‫בתוכי שלא מעוניינת במותו של קין‪ .‬היא קדמונית‪ ,‬עתיקה כמעט‬
‫כמותו‪ ,‬וזרה ממנו בהרבה‪ .‬כל השפות שידעה גוועו מזמן מהעולם‪ ,‬והיא‬
‫לא מסוגלת לדבר איתי בשפה שאבין‪ .‬אבל היא שולחת אליי זיכרון‪ ,‬את‬
‫זיכרון תחייתו הראשונה של קין‪ :‬שנים לאחר שנטש אותה‪ ,‬היא הרגישה‬
‫שוב בנוכחותו‪ .‬היא צפתה בו מתעורר בין גבולותיה‪ ,‬כלוא‪ ,‬כמו רוח‬
‫מקום שנחלשה‪ ,‬ולא מסוגלת עוד להציב רגל מעבר לגבולותיה‪ .‬הוא‬
‫גילה כיצד לגנוב את כוחותיה‪ ,‬הרס אותה‪ ,‬נמלט — אבל היא היתה‬
‫חלק ממנו עכשיו וראתה אותו מת שוב‪ ,‬עשרות שנים אחר כך‪ ,‬וקם‬
‫לחיים שוב‪ ,‬כבול לעיר אחרת‪ .‬ואז שוב‪ ,‬ושוב‪ ,‬ושוב‪ .‬גנבת כוחותיהן‬
‫של הערים היתה הדרך היחידה שלו לברוח מהכלא שמעולם לא היה‬
‫לו לבית‪ .‬ולא משנה כמה לקח‪ ,‬כמה גנב והרס והחריב‪ ,‬בסופו של דבר‬

‫נאלץ תמיד לשוב‪ ,‬בחייו או במותו‪ ,‬ולקחת עוד‪.‬‬
‫אני עוצם את עיניי‪ ,‬מחפש עדויות נוספות לדבריה‪ ,‬מחפש את אלו‬
‫שליוו אותו שנים ארוכות מכלאן‪ ,‬את המראות שראו מעיניו‪ .‬הן נענות‬
‫לבקשתי מיד‪ .‬שטף של זיכרונות מציף אותי‪ ,‬מותן של מאות ערים —‬