Page 363 - 22322

‫שומרי הערים ‪|363‬‬

‫ממנו ולחזור להיות אדם רגיל‪ ,‬עם גוף אחד וזוג עיניים אחד‪ ,‬בן תמותה‪,‬‬
‫חלש‪.‬‬

‫אני יודעת‪ ,‬קולה עדין‪ ,‬מבין‪ .‬אבל הצלחת‪ .‬הרפית ממנה‪ .‬שיחררת‬
‫אותנו‪.‬‬

‫אני לא יודע אם אצליח הפעם‪ ,‬אני לוחש‪.‬‬
‫אני איתך‪ ,‬היא עונה‪ ,‬וכאילו כדי להדגיש את דבריה‪ ,‬ידי נעה‪ ,‬מחווה‬
‫אל אחד הקמעות הריקים לרגליו של קין‪ .‬בקבוקון מים ריק‪ .‬אני יודע‬

‫למי הוא שייך‪ " .‬רמלה‪".‬‬
‫אורות נשברים לרגע מול עיניי כשאני מבטא את המילה‪ ,‬כאילו‬
‫אני יושב בסירה בבריכת הקשתות‪ .‬מעולם לא השתמשתי בהגנה של‬
‫רמלה‪ .‬לא ידעתי למה לצפות‪ .‬אבל היא כאן‪ ,‬איתי — הד קריאת מואזין‬
‫מהמסגד הלבן‪ ,‬זיכרון שיחות ארוכות אל תוך הלילה‪ ,‬הערבית המתנגנת‬
‫שלה גורמת לי להרגיש נבוך בזו הבסיסית שלי‪ .‬הכוח שמציף אותי אינו‬
‫דומה למה שחוויתי כשלקחתי ממנו את תל אביב‪ .‬ההגנה אינה העיר‬
‫עצמה‪ ,‬אלא רק ניצוץ זעיר ממנה‪ .‬אבל התחושה מדהימה‪ ,‬משכרת‪.‬‬
‫הפצעים בגופי מתאחים‪ .‬לצדה נחה עוד הגנה‪ ,‬תג פלסטיק של מתנ"ס‬
‫קהילתי‪ ,‬שבור ומנופץ‪" .‬רהט‪ ",‬אני מנסה שוב‪ ,‬ורוח המדבר נושבת‬
‫על פניי‪ ,‬מייבשת את הזיעה‪" .‬ימית!" אני קורא‪ ,‬והפעם היא נענית לי‪.‬‬
‫המהות שכבר נעשתה מוכרת עבורי ממלאת אותי‪ ,‬מחזקת את ידיי‪ ,‬ואני‬
‫ממשיך וקורא לכולן‪ ,‬לכל שאר ההגנות סביבי‪ .‬חום וקור ורוח ים ואוויר‬
‫מדבר ומים מהכינרת וחיטה מהעמק וטל מההרים נמצאים בקצות‬
‫אצבעותיי‪ ,‬באוזניי‪ ,‬על לשוני‪ .‬ערפל ושמש וגשם ועלים מקיפים את‬
‫מייב‪ ,‬שממשיכה לקרוא בשמות הערים שלה‪ ,‬עיניה החומות מבהיקות‬

‫מכוח‪ .‬היא מתנשאת מעל קין‪ ,‬שנראה נמוך וחלש וגווע‪.‬‬
‫אבל זו אשליה‪ ,‬אני מבין‪ ,‬נזכר בחזיונות שהראה לי‪ ,‬בערים הרבות‬
‫שהביא למותן במו ידיו‪ .‬הוא אינו גווע‪ .‬הוא חיסל מספיק רוחות ערים‬
‫כדי לשרוד לנצח‪ .‬ככה הוא חשב לפחות‪ .‬אני חולף על הזיכרונות שנתן‬
‫לי‪ ,‬קורא לקרתגו‪ ,‬לקונסטנטינופול‪ ,‬ללונדוניום‪ ,‬לפומפיי‪ ,‬לסנקט‬
‫פטרסבורג‪ ,‬לאמסטרדם החדשה‪ ,‬לרבות אחרות שאני לומד לראשונה‬
‫לבטא את שמן רק כשהן ניצבות מול עיניי‪ .‬חלק מהן שולחות אליי‬
‫רק הד קלוש של אנרגיה‪ ,‬כל מה שנותר מהן לאחר שהן עצמן נשכחו‬
‫מההיסטוריה‪ .‬אבל רבות אחרות באות במלוא כוחן‪ ,‬להוטות לחופש‬