Page 393 - 22322
P. 393
שומרי הערים |393
למרות הציפייה שלי לאונייה מיושנת ,מה ששט לעברנו הוא יאכטה
מודרנית ממונעת ,ריקה ורועשת מאוד .יפו קושרת אותה אלינו בחבל
ומטפסת אליה ,משאירה מאחור את ערכת הקפה שלה ,אבל נושאת את
השתיל של ספרטה .המראה נוגע ללבי משום־מה.
"את תהיי בסדר?" אני שואל את מייב.
היא מהנהנת" ,יש לי מספיק הגנות עד קפריסין ,ומשם הדרך
לאירלנד קצרה".
שנינו יודעים שלא לכך התכוונתי .יפו חוזרת לסירה כדי לעזור לי
לטפס ,ומייב נפרדת ממנה בחיבוק ,ואז מפתיעה אותי כשהיא מסתובבת
וכורכת את זרועותיה סביבי .אני מחזיר לה חיבוק ,עוטף את רעמת
השיער האדמוני שמגיעה בקושי לכתפיי .לבסוף הרגע נגמר ,ואנחנו
נפרדים .יפו עוזרת לי לטפס אל היאכטה הקטנה.
"יונתן ",מייב אומרת .היא עומדת בקצה הסירה ,אוחזת בגיטרה
האירית שלה" .הנה ,קח".
אני בוהה בה .היא מחייכת" .השארת את שלך מאחור .ואתה צריך
את זה יותר ממני .שמעתי את הנגינה שלך".
היא נשמעת כל כך כמו אשלינג ,שחולף רגע לפני שאני מסוגל
למצוא את קולי .אני לוקח את הגיטרה בזהירות .היא נראית יקרה מאוד
ואיכותית מאוד" .היא תתבזבז עליי".
מייב צוחקת" .לא אם תנגן בה ".היא משחררת את החבל שיפו
קשרה וזורקת אותו אליי" .תשלח לי משהו אחר בתמורה ",היא מציעה.
"אבל לא את הקפה הזה .סליחה ,יפו".
יפו רק צוחקת" .מיץ תפוזים ",היא מבטיחה" .וחומוס ,ופיתה עם
זעתר ,ומלאבי וכנאפה".
"ומיץ רימונים ",אני מציע ,גרוני חנוק.
"וחול לבן מהחופים ",מייב מבקשת .היא כבר לא מחייכת ,אבל גם
לא בוכה .אני מעריך את זה ,כי זה הדבר היחיד שמונע ממני לבכות .אני
מנופף לה לשלום ,והיא מנופפת בחזרה בזמן שהסירה מסתובבת ,פונה
הרחק מאיתנו .אני מביט בעקבותיה ,אל המערב.
ידה של יפו נחה על כתפי ,עדינה ורכה ,אבל היא מסובבת אותי אל
הבית .נמל יפו מופיע באופק ,מוקף בסלעים המוכרים הבולטים מעל
פני המים .אני בקושי מזהה אותו .המזח לא דומה בכלל לזה שאני
