Page 44 - 30322
P. 44
| 44גיום מוסו
"ברור! למה שאסתיר משהו? אם כי היה עדיף שאשתוק ,כי לא
שמעת בקולי".
לא רציתי לעצור שם.
"אני חושב בעיקר על הסיפור של סבא".
"מה ,סבא שלך? תאמין לי ,סיפרתי לך הכול .אני נשבע לך בילדים
שלי".
צחוק עצבני בקע ממני .כל חייו נשבע לאמא שלי שהוא לא בוגד
בה .הוא נשבע בילדים שלו...
"פרנק ,תגיד לי את האמת ,למען השם!"
שמעתי אותו משתעל מלוא ריאותיו מעבר לקו .ופתאום
הבנתי .לאור המהירות שבה פולין הצליחה להשיג אותו ,הוא לא
באיטליה אלא בבית החולים ,כדי להילחם בשובו של הסרטן תוך
שהוא מנסה שאיש לא ידע על כך ,ומתוך שכנוע שיצליח להינצל
שוב.
"או־קיי ",הוא נעתר" .יש דבר אחד שלא דיברתי איתך עליו,
ושאולי מגיע לך לדעת".
כבר לא ידעתי ְלמה לצפות.
"סבא שלך לא מת".
נדהם כולי ,שאלתי אותו אם הוא צוחק עליי.
"לצערי לא".
"מה זאת אומרת ,לצערך?"
שמעתי אנחה עמוקה" .סאליבן בניו יורק .הוא מאושפז בבית
חולים פסיכיאטרי ברוזוולט איילנד".
בעודי מעכל את התגלית ,מישהו טפח על גבי :השוטרת הלטינית
הבהירה לי שלא אוכל להאריך בשיחה .בתנועת יד ביקשתי עוד דקה.
"ממתי אתה יודע שהוא חי?"
"כבר שלוש־עשרה שנה".
"שלוש־עשרה שנה!"
עוד אנחה יגעה.
"ערב אחד ב־ 1979קיבלתי שיחת טלפון ממנהל עמותה במנהטן
שטיפלה בחסרי בית .אנשים שלו מצאו את סאליבן משוטט בתחנת
