Page 97 - 30322
P. 97
הרגע הנוכחי |97
ירוק .היא הייתה קפואה ,חיוורת ,ופניה כמעט שקופות .לשפתיה
הסגולות עדיין דבקו קווצות שיער.
מתוך רפלקס מקצועי בדקתי את האינפוזיות בזרועותיה ,את
המיקום הנכון של האלקטרודות ,את הגדרות צג הלב ואת הגיליון
הרפואי שחובר לשולי המיטה.
ואז לקחתי כיסא והתיישבתי לצדה.
בחדר ההוא בבית החולים הרגשתי למרבה הפלא שזה מקומי :קצת
אח ,קצת מלאך שומר.
החדר גם עורר בי תחושה של קונכייה ,מקום מגונן שנזקקתי לו
על מנת לנוח ולהתעשת.
הייתי מותש ,סחוט מבחינה פיזית ונפשית .פחדתי בעיקר בגלל
חוסר האונים שחשתי בעקבות האירועים שקרו ,ללא אפשרות להגן
על עצמי .מה שסאליבן סיפר לי נשמע מופרך ,אבל זה ההסבר היחיד
שהתקבל על הדעת .הוא הצליח לתאר במילים את מה שעבר עליי.
ההסברים שלו היו מטורללים ,אבל לא הייתה לי דרך לסתור את
דבריו .גם אם המוח הורה לי לא להאמין ,האינטואיציה הורתה לי
ההפך ,שהכול אמת לאמיתה.
למדתי מדעים ,וכל ההחלטות שלי תמיד התבססו על טיעונים
רציונליים .מעולם לא האמנתי באלוהים ,תמיד ברחתי מקשקושים
אזוטריים או פסבדו־רוחניים כמו ממ ֵגפה ,והיום הרגשתי לכוד בתוך
קללה ,גיבור בעל כורחי בסיפור הזוי מהסוג שראיתי בטלוויזיה
בנעוריי :בגבולות המסתורין ,דוקטור ה ּו ,אגדות מעולם המסתורין,
קרי ּפש ֹוא ּו...
היום חלף ביעף ,זרוע ביקורי רופאים ,אחיות וסניטרים לצד
הצפצופים הקבועים של צג הלב ומכונת ההנשמה המלאכותית.
בערב כתבתי מכתב לליסה על נייר המכתבים של בית החולים.
בדיוק כשהכנסתי אותו למעטפה ,פנים מוכרות הופיעו בחדר.
"סאליבן! כמה זמן לקח לך!"
הוא התעלם מההערה שלי ,ולאחר שדרש בשלומה של הבחורה
הצעירה ,קרא אליי בקול עצוב" ,באתי להיפרד ממך".
ניענעתי את ראשי בהלם ונאנחתי.
