Page 94 - 30322
P. 94
| 94גיום מוסו
"התעוררתי על גג בניין באזור המי ְט ּפקינג ליד מגדל מים .לא
הבנתי מה אני עושה בניו יורק ,לעזאזל .ירד גשם זלעפות ,והיה
קור נוראי .הגוף שלי איבד תחושה .השתעלתי והייתי מותש כאילו
רצתי מרתון .ירדתי לרחוב דרך המדרגות האחוריות ומצאתי מפלט
בבר .מאחורי הדלפק ,טלוויזיה בשחור־לבן שידרה את חדשות היום:
התאריך היה דצמבר ,1955באמצע פרשת רוזה ּפארקס".
"התקדמת בזמן יותר משנה".
הוא הינהן.
"כפי שגם אתה ודאי הרגשת ,הייתי מתוסכל ומבולבל .שוטטתי
כל היום ברחובות מנהטן בניסיון להבין מה קורה לי .אפילו פניתי
לייעוץ חירום פסיכיאטרי ,כי הרגשתי שאני יוצא מדעתי .כעבור
עשרים וארבע שעות שוב 'התאדיתי' .כשפקחתי עיניים ,הייתי במושב
האחורי של מונית .הנוסעת לידי צעקה כשראתה אותי .היא קראה
עיתון שהתאריך בו היה אוקטובר ".1956
שאלתי את השאלה שדחקה בי" ,וכמה זמן זה נמשך?"
הוא הישיר מבט אליי" .עשרים וארבע שנים ,בן".
.8
סאליבן קם ופסע בחדר אנה ואנה.
"רצית את האמת? הנה היא ,בבקשה :כשפותחים את הדלת הזאת,
נכנסים למין מבוך מהגיהינום .אתה תחיה עשרים וארבע שנים מחייך
בעשרים וארבעה יום בלבד".
הוא הניח לי לעכל את המידע .לא הייתי בטוח שאני מבין את מה
שניסה להסביר לי.
"זאת אומרת שמכאן ואילך ,החיים שלי יסתכמו בכך שאחיה יום
אחד בכל שנה?"
"הבנת מצוין .למשך עשרים וארבע שנים".
התקשיתי לארגן את הרגשות שהתרוצצו במוחי.
עשרים וארבע שנים...
"זה מה שקרה לך?"
"בדיוק ,ילד .מ־ 1955עד .1979חייתי כמעט רבע מאה במה
