Page 98 - 30322
P. 98
| 98גיום מוסו
"אז אני עומד 'להיעלם' סתם ככה ,מולך?"
הוא הינהן.
"אני זוכר את כל התחושות ",הודה בקול שטוף נוסטלגיה
עגמומית" .דפיקות הלב ,ריח פריחת התפוז ,תחושת חוסר האונים
שמפלחת אותך בכל פעם שאתה מרגיש שאתה עוזב"...
"מתי נתראה שוב?" שאלתי בניסיון להסוות את הפחד.
"אני לא יודע ,בממוצע שנתי לפעמים פעם בשמונה חודשים
ולפעמים פעם בחמישה־עשר .זה הדבר שהכי מכאיב לי ,חוסר היכולת
להיפגש".
"אני מניח שניסית לשלוט ב'קפיצה' ,להתרכז מאוד בתאריך או
באדם".
"זה מה שכתוב בספרי מדע בדיוני ,אבל לצערי במציאות זה לא
עובד ככה .רשמת את מספר הטלפון שלי?"
הראיתי לו את זרועי שעליה כתבתי את עשר הספרות.
"תשנן אותו ,זה בטוח יותר .כשתחזור ,תתקשר אליי בהקדם
האפשרי".
כשהוציא את חפיסת הלאקי סטרייק מכיסו ,איבדתי את
העשתונות.
"אסור לעשן כאן ,לעזאזל! איפה אתה חושב שאתה נמצא? אנחנו
כבר לא ב־"!1954
הוא תחב את הסיגריה ברוגז מאחורי אוזנו .לאחר מכן שאל" ,דרך
אגב ,איך מצאת אותי?"
הוצאתי מכיס הז'קט שלי את התליון הכחול ואת שרשרת הכסף
שמצאתי בדירה של ליסה.
סאליבן חייך.
"זה תכשיט שאבא שלי נתן לאמא שלי ביום שבו נולדתי .מצאתי
אותו בדירת הרווקים ונתתי אותו לילדה".
"ההורים שלך אהבו זה את זה ,נכון?"
"התמזל מזלם ",השיב בצניעות.
לא הייתי מוכן להתעכב על הנושא ,אז הפכתי את התליון ושאלתי,
"מה פירוש הכיתוב הזה? 'זכרי שחיינו פעמיים'?"
