Page 162 - 9322
P. 162
ט ֹושיקאז ּו קאוואג ּוצ'י
מיום שקיי נכנסה להיריון ,כל אימת שהיה לה זמן חופשי ,היא היתה
מדברת לתינוק .אחרי ארבעה שבועות עוד היה מוקדם מכדי לקרוא לו
תינוק ,אבל זה לא הרתיע אותה .היא היתה פותחת את הבוקר ב"בוקר
טוב" ,מכנה את נאגארה "אבא" ,מתארת את מאורעות היום .בעיניה
היו השיחות הדמיוניות האלה עם תינוק ּה גולת הכותרת של כל יום
ויום.
"רואה? זה אבא שלך!"
"אבא שלי!"
"כן!"
"הוא ענקי!"
״כן ,אבל לא רק הגוף שלו ענקי .גם הלב שלו ענקי! הוא אבא
מאוד אוהב וטוב לב".
"זה טוב! אני כבר לא רוצה לחכות".
"גם אבא ואמא כבר לא יכולים לחכות לראות אותך ,חומד!"
ככה התנהלו השיחות שקיי מילאה בהן — כמובן — את שני
התפקידים .אבל המציאות העצובה היתה ,שמצבה של קיי החמיר
והלך ככל שהריונה התקדם .כעבור חמישה שבועות נוצר ברחם שקיק
ובתוכו שוכן הע ּו ּבר ,שגודלו כמילימטר או שניים .זה השלב שבו אפשר
להתחיל לאתר את דופק התינוק .מנקודה זו ואילך איברים מתחילים
להתגבש במהירות :מתפתחים עיניים ,אוזניים ופה; מתעצבים בטן,
מעיים ,ריאות ,לבלב ,עצבי המוח ואבי העורקים; הידיים וכפות
הרגליים מתחילות לבלוט .כל ההתפתחות הע ּו ּברית המוקדמת הזאת
גבתה מחיר ממצבה הגופני של קיי.
היא גם סבלה מגלי חום פתאומיים והרגישה קודחת מחום.
ההורמונים שגופה ייצר כדי להצמיח את ה ִשליה הפילו עליה תשישות
וגלים של ישנוניות פתאומית .ההיריון השפיע על מצב הרוח שלה,
שהיה עלול להיטלטל בין קצוות .היו לה פרקי זמן של חרדה ,פרצי
כעס קצרים ,ולאחר מכן היתה נתקפת דכדוך .היו רגעים שבהם היה
לדברים טעם שונה מן הרגיל.
162
