Page 51 - 2

‫‪˙·¢˙Â‬‬ ‫יורה דעה‬ ‫˘‡‪˙ÂÏ‬‬ ‫‪ÊË‬‬

‫שוטה זב וק"ל‪ .‬ומוכח דברי רמב" ודינו מש"ס‬ ‫בר שטיא דזבי נכסי וכו' יע"ש‪ .‬והוקשה להר" הא‬
‫ואפשר ג הר" לא פליג אגו הדי של הרמב"‬ ‫חזקה אי עדי חותמי על השטר אלא א"כ נעשה‬
‫ואפ"ה הקשה קושייתו דס"ל ג זה בכלל חזקה על‬ ‫בגדול בר דעת ]פי' למה צרי ב' שאומרי' כשהוא‬
‫עדי שאי חותמי אא"כ יודעי שלא הי' שעה‬ ‫חלי זבי השטר גופא והעדי החתומי בו המה‬
‫סמו לשטותו אבל מודה בעיקור הדי דצרי לדקדק‬ ‫עדי שהי' חלי [ ומש"ה כ' דמיירי בזבי בכס‬
‫וחזקה ולא בשטר ע"ש‪ .‬והוא דוחה ולרמב" ניחא‪,‬‬
‫שלא יהי' סו שפיותו ולא תחילת שטותו‪.‬‬ ‫דלא אמרו דזבי כשהיה שוטה ממש אלא שעדיי‬
‫היה חלי א עדי שטר לא דקדקו יפה ומעידי‬
‫‪ ¯Ó‡Â‬אני אפי' אי נימא דנכפה הוא בכלל כל עתי‬ ‫עדי אלו שכבר הי' סו שפיותו ותחלת שטיותו ועל‬
‫כזה ליכא חזקה שאי עדי חותמי אא"כ נעשה‬
‫חלי ועתי שוטה כאשר כלל הרמב"‬
‫ז"ל ואמרו בפירוש בר"ה כ"ח )ע"א( שנכפה ע"י שד‬ ‫בבר דעת דעבידי למטעי בהכי וא"ש‡‪.‬‬
‫מ"מ לא הוה תברי'‪ ,‬דאי הדבר כמ"ש מעלתו דהשד‬
‫בא פתאו משא"כ החולי‪ ,‬ומזה הוליד מחלוקת בי‬ ‫‪ ·˘ÂÈÓÂ‬נמי מה שהקשה עוד הר" א"כ המוכר שלו‬
‫פירש"י לפירוש הרמב" ואני אומר אלו ואלו דא"ח‪.‬‬
‫כי אי שדי ורוחי שולטי על צורת אד השלימה‬ ‫שמכר לבר שטיא הקרקע יחזור בו ויאמר‬
‫אא"כ חסירה בצורת אד היינו בדעתו ושכלו‬ ‫זבנתיו ל כשהיית שוטה י"ל דהא כ' הרא"ש בש‬
‫ומש"ה רוב משוגעי מזיקי בני אד מריעי ולא‬ ‫הרמ"ה ש דשוטה כזה דסופו לחזור לחלומותיו‬
‫מטיבי דמתו שנטרפה דעת נעשו מרכבה לשד‬ ‫דינו כקט שסופו יגיע לכלל דעת וכש שהקט א‬
‫ורוח המזיק‪ ,‬וזה שהוא עתי שוטה מחמת חולי ד‬ ‫דעת אחרת מקנה אותו קונה במתנה ה"נ אי יהיב‬
‫בעורקי או עצבות מרה שחורה וכדומה או‬ ‫ליה במתנה קונה אפי' בשעת שטותו‪ ,‬א אי מכר‬
‫לכשיגיע שעתו של חולי הבא לאט לאט אחת לאחת‬ ‫לי' כיו שהמוכר אינו מקנה לו אלא אדעתא דזוזי‬
‫אז כשנחלשה דעתו לגמרי ע"י החולי בא המזיק‬ ‫ושוטה לאו בר יהיב זוזי הוא לא קנה ע"ש‪ .‬ולפ"ז‬
‫למקומו אשר הוכ לו‪ ,‬בהליכת החולי יל המזיק‬ ‫מיושב ק' הר" הנ"ל דודאי המוכר הראשו לא מצי‬
‫ובחזירתו יחזור למקומו וא"כ צדקו דברי רמב"‬ ‫למטע זבנתי ל כשהיית שוטה ממש דהרי חזקה‬
‫שיש לחוש לבעלי הנכפי שאי לה עת קבוע שלא‬ ‫על השטר שנעשה בגדול ובבר דעת רק שיטעו‬
‫זבנתי סמו לשטות ואני והעדי טעינו וסוברי‬
‫יהי' מעשיה סו שפיות ותחלת שטות ‪.‬‬ ‫היינו שאתה שפוי א אנו נאמר לו מה בכ הרי‬
‫דעת אחרת מקנה לו מהני וסבור היית שהוא שפוי‬
‫‪ ‰ ‰Â‬בש"ע א"ע סי' קכ"א ובב"ש ש סק"ד‬ ‫ובר מיהב זוזי וג יהיב ל באותה שעה וגמרת‬
‫והקנית לו לא יהא אלא מתנה נמי קונה כנ"ל ולק"מ‪.‬‬
‫נתקשה מעלתו דמשמע דוקא מי שיש לו‬
‫וסת לחלימותו גיטו גט אבל א אי לו זמ ידוע‬ ‫‡‪ ‡Ï‬שיש לפקפק א"כ מאי קאמר לית ליה חזקת‬
‫אפי' הי' חלי לא מהני וא"כ גט חמור מעדות‬
‫ושארי דברי ובש"ע היקל בגט מבעדיות דבגט א"צ‬ ‫אבהתיה כשהוא שוטה זב וכשהוא שוטה‬
‫לחזור לשפיותו לגמרי וסגי בסו שטותו והתחלת‬ ‫זבי ‪ ,‬ולהנ"ל הרי קנינו היה בטוב ע"י דעת אחרת‬
‫מקנה ומכירתו אינו טוב‪ .‬י"ל מזה מוכח דינו של‬
‫שפיותו·‪.‬‬ ‫רמב" רפ"ל ממכירה ופסק בש"ע סי' רל"ה סעי‬
‫כ"ג דהמוכר לאד בלא דעתו המוכר אינו יכול‬
‫‡‪ ȷ‰‬ידידי אי כא לא חומר ולא קל‪ ,‬אי ספק‬ ‫לחזור בו א ירצה הלוקח משא"כ הלוקח ומש"ה‬
‫כותבי שטר למוכר אע"פ שאי לוקח עמו ע"ש‪,‬‬
‫העושה שליח או מגרש בעצמו צרי שיהי'‬ ‫ולפי זה א"ש דהמוכר שמכר לו אפי' יהי' סמו‬
‫שפוי ממש ק"ו מעדות וסגי נמי בחלי אפי' אי לו‬ ‫לשטותו מ"מ קונה מטע המוכר שהקנה לו כמו‬
‫וסת וזמ ידוע לחלמותו‪ ,‬א הכא מיירי במי שכתב‬ ‫במתנה ומ"מ דעת הלוקח ליכא אז א נימא שלא‬
‫או ציוה לכתוב בחלמותו ושלחו למקו אחר שצרי‬ ‫היה שפוי‪ ,‬נמצא המוכר אינו יכול לחזור בו‪ ,‬אבל‬
‫המוסרו לידע שבשעה שנות הגט לידה‪ ,‬הבעל הוא‬ ‫מצד הלוקח נוכל לומר כשהוא שוטה זבי וכשהוא‬
‫בחלמותו במקו שהוא ש ‪ ,‬והיינו במי שיש לו וסת‬
‫לשטותו ולא הגיע וסתו וידע השליח שעתה הבעל‬
‫הוא חלי ונותנו לאשה בשליחותו‪ ,‬ולזה א"צ שיהי'‬
‫הבעל באותה שעה חלי ממש אלא רק שכבר‬

‫˙˘‪Ê ‰·Â‬‬
‫‡‪.Ì˘ ÔÈÈÚ Ï"  ‰"„ ·Ó 'ÈÒ ·"Á Ê"‰Ú·‡ ˙"¢·  ȷ¯ Î"Π.‬‬
‫·‪.·"˜Ò ‡Î˜ 'ÈÒ ‰·Â˘˙ ÈÁ˙Ù· ·Ëȉ ÔÈÈÚ .‬‬