Page 104 - Step and repeat document 1
P. 104
'ד ןמיס -הרות ירבדב הנועכ עמוש ןיד תורת חכם קד
דאדרבה אי שומע כעונה הוי הפסקה אם שותק (ושומע קדיש באמצע שמונה עשרה),
ומכל מקום נהגו העם לשתוק וגדול המנהג .עכ"ד.
והעולה מכל האמור שכדי להיקרא שומע כעונה אין צריך שיתכוון לצאת ידי חובה
דווקא ,אלא כל שמתכוון לשמוע דהיינו שרוצה לשמוע הדברים כבר
נחשב לו כעונה .וגם הקורא מתכוון להשמיע ואין צריך שיתכוון ממש להוציאו ידי
חובה שהרי שפן הסופר ויאשיהו מלך יהודה התכוונו לשמוע ולהשמיע ולמדנו מהם
דין שומע כעונה וכן הוא בלשון רש"י "וכיון לבו לשמוע" דהיינו שהיתה כוונתו
לשמוע 1.אומנם לצאת ידי חובת המצוה צריך לזה כוונה נפרדת כגון לצאת ידי
מצות קידוש שיכוון לצאת ידי חובת מצות זכור את יום השבת לקדשו שהרי
מצוות צריכות כוונה ואז כבר מתכוון לשמוע מחברו כדי לצאת ידי חובת המצוה
ואז נחשב כעונה.
דין שומע כעונה בדברי תורה
ד .ונראה שבלימוד תורה כששומע מחבירו שפיר נחשב שומע כעונה ואף יותר
מזה שהרי כך צריכה להיות צורת הלימוד ,שאין לו לאדם ללמוד לבדו אלא
בחברותא וכמאמר הגמרא בתענית (דף ז' ).חרב אל הבדים ונואלו והיינו דאמר רבי
.1ויש לי להביא ראיה לכך ממה שכתב מרן הב"י בהלכות תפילה (סי' קכד ס"ו) בשם ר"ד אבודרהם
בשם רבי אברהם בן שושן ששלשת התפילות שאנו מתפללים בכל יום יש בכל אחת מהם י"ט
ברכות ובכל פעם שאדם מתפלל עם הציבור נחשב לו כאילו התפלל שלש תפילות .כיצד התפילה
שהתפלל בלחש הרי י"ט וחייב אדם שלא לדבר בשעת חזרת הש"צ וכשמכוון לשמוע ברכותיו
שומע כעונה והרי עוד י"ט ברכות .ועוד שחייב לענות אמן לאחר כל ברכה וברכה וגדול העונה
אמן יותר מן המברך הרי כאילו ברך י"ט ברכות אחרות נמצא שבתום תפילה אחת עם הציבור
יש לו שכר של ז"ן ברכות .ע"ש .הנה השומע חזרת הש"צ לאחר שהתפלל אינו מתכוון לצאת ידי
חובה בחזרת הש"צ אלא רק מקשיב כדי לענות אמן ואף על פי כן נחשב לו כאילו בירך מדין
שומע כעונה ,הא קמן להדיא שאין צריך שיתכוון ממש לצאת ידי חובה אלא כל שרוצה לשמוע
והמשמיע להשמיע נחשב שומע כעונה .אומנם אם חייב באותה ברכה הרי חייב להתכוון לצאת בה
ידי חובת המצוה שהרי מצוות צריכות כוונה .ובחפשי מצאתי שזכיתי לכוון בזה לדברי מרן הב"י
(סי' קצג ד"ה ומש"כ רבנו) וז"ל :ואפילו למ"ד מצות אין צריכות כונה לצאת ,לשמוע צריכות כונה .עכ"ל.
וכן ראיתי שכתב לבאר הפרישה (סי' ריג ס"ק ב') .ע"ש .הנה בעניין זה שכתב מרן הב"י שאף למ"ד
מצוות אין צריכות כוונה ,כוונה לשמוע מיהא בעי עיין בזה בסוגיא המופיעה במסכת ראש השנה
(דף כח ):סבור חמור בעלמא הוא ,ובר"ן שם ובערוך לנר ועוד .ואכמ"ל .וע"ע בדברי מרן הב"י (סי'
תקפט ד"ה לפיכך) שהביא בשם רבנו יונה שמצות התלויין בדיבור לדברי הכל צריכות כונה .ע"ש.
וכעת מצאתי בשו"ת יביע אומר (ח"ה סי' יא סוף אות א') שהרגיש במה שהקשינו שהרי שפן לא כיון
להוציא ידי חובה ועיין שם במה שתירץ ואכמ"ל.
