Page 89 - Step and repeat document 1
P. 89
תורת חכם 'ג ןמיס -הבשחמב הרות דומלת תוצמ םימייקמ םאה פט
דאמר הרהור לאו כדיבור דמי דסוגיא דגמרא כותיה אזלא וכן פסקו הגאונים ז"ל
והביא ראיה לדבריהם מדאמרינן במסכת שבת פרק השואל (דף קנ ).ודבר דבר
דיבור אסור הרהור מותר .ומקשינן עלה והא אמר רבי יוחנן בכל מקום מותר
להרהר חוץ מבית המרחץ ומבית הכסא ,כלומר ,היאך אתה מחלק בין דיבור
להרהור ,שהרי אנו רואים בבית המרחץ ובבית הכסא שניהם שווים וכמו שהדיבור
אסור כך ההרהור אסור גם כן ,ומשני התם משום והיה מחניך קדוש ,כלומר
כשאסר רבי יוחנן ההרהור כמו הדיבור לא אסר אלא גבי טינוף בלבד ,שבפרשת
ושבת וכיסית את צאתך כתיב והיה מחניך קדוש ,משום הכי החמירו בו ואמרו
שהרהור אסור .והנה נראה מכאן בפירוש שלא אמר הרהור כדיבור אלא גבי עניין
זה בלבד משום דכתיב והיה מחניך קדוש אבל בשאר מילי הרהור לאו כדיבור
דמי .ומהכא שמעינן דמאי דאמר לעיל (דף טו ):אם ברך ברכת המזון בלבו יצא,
אינו ר"ל בהרהור ,אלא בחיתוך שפתים ,אלא שלא היה משמיע לאוזנו ,דאי
בהרהור הלב בלחוד ודאי לא יצא כדכתבינן התם .עכ"ל.
ולעומתם דעת הרמב"ם שהלכה כרבינא שהרהור כדיבור דמי מלבד בקריאת שמע
שבעינן שלפחות יוציא בשפתיו שכתב בהלכות ק"ש (פ"ב ה"ח) וז"ל :וצריך
להשמיע לאוזנו כשהוא קורא ואם לא השמיע לאוזנו יצא .וכתב מרן הכסף משנה
בשם רבנו מנוח להשמיע לאוזנו ,שיחתוך קריאתו בשפתיו ולא שיקרא בלבו.
עכ"ל .וכוונתו לבאר מהו "ואם לא השמיע לאוזנו יצא" שאין הכוונה שיקרא בלבו
אלא שיוציא בשפתיו .ובהלכות ברכות (פ"א ה"ז) כתב הרמב"ם וז"ל :כל הברכות
כולן צריך שישמיע לאוזנו מה שהוא אומר ואם לא השמיע לאוזנו יצא בין שהוציא
בשפתיו בין שבירך בלבו .וכתב מרן הכסף משנה שהרמב"ם מפרש דברי הגמרא
בברכות (דף טו ):אמר רב יוסף מחלוקת בק"ש דכתיב שמע ישראל אבל בשאר
מצוות דברי הכל יצא ,משמע אע"פ שלא הוציא בשפתיו יצא ודלא כפירוש רש"י
שם שבלבו הכוונה שלא השמיע לאוזניו .וכדעת הרמב"ם פסק הסמ"ג (עשין יח ,כז)4.
.4וכן פירש הב"ח (או"ח סי' סב אות ד') שדעת הרמב"ם דהרהור כדיבור מלבד בקריאת שמע שצריך
להוציא בשפתיו .ונראה שההבדל הוא שבקריאת שמע נאמר בה ודברת בם לכן צריך לכתחילה
להשמיע לאוזנו ובדיעבד כל שהוציא בשפתיו סגי .משא"כ שאר הברכות שלא נאמר בהם דיבור,
אף בהרהור שפיר דמי ,וכן משמע מדברי הרמב"ם בהלכות שבת (פכ"ד ה"א) שפסק שאין לדבר דברי
חול בשבת שנאמר ודבר דבר ,דיבור אסור הרהור מותר .מוכח שבמקום שנאמר דיבור הוא בדוקא
ולא הוי הרהור כדיבור ובמקום שלא נאמר דיבור או שמע אף הרהור מהני שנחשב כדיבור .וכן
כתב וביאר בספר ראשון לציון למהר"ח בן עטר זיע"א ברכות (דף טו ):שדעת הרמב"ם והסמ"ג שבכל
הברכות חוץ מק"ש הרהור כדיבור.
