Page 150 - GQ 12
P. 150
148ףרצו יהרא
באופן המעורר את הרושם ששמות אלה אינם צרור אקראי של צלילים שיצר
האל לנוחותו של האדם .לשמות החיות (וגם הכוכבים והמלאכות ושאר הדברים)
יש קשר הדוק עם המהות של החפץ ,ולכן חשוב לאלוהים לדאוג שהאדם לא
יקרא לדברים בשמות לא מתאימים .אם השמות היו רק סדרה אקראית של
צלילים ,לא הייתה חשיבות רבה לשאלה באילו שמות האדם יקרא לחיות .שמות
החיות מסמלים את היותן חיות ,ואף אחת מהן אינה ראויה לשם אדם או לאיזה
שם אחר המסמל את הקשר שלה לאדם .מכאן ניתן ללמוד שאף אחת מהן אינה
ראויה לשמש עזר־כנגד לאדם .לפיכך נדרש האל לברוא את האישה ,כפי שמתואר
בפסוקים הבאים.
מדברים אלה ניתן ללמוד שקרקסאני היה מוכן להסכים באופן חלקי עם
חסידי התאוריה בדבר התפתחותה של השפה בדרך הטבע ,והיה מוכן להודות
שלצלילי המילים יש משמעות הרומזת לחפצים שמילים אלה מסמנות ,בתנאי
שיהיה ברור שהמילים נקבעו בידי האל .עם זאת ,מדבריו על אתונו של בלעם
אנו לומדים שהוא סירב בכל תוקף להניח שהדיבור האנושי התפתח מצלילים
טבעיים או שהדיבור האנושי אינו אלא צורה משוכללת של הקולות שמשמיעות
החיות .קרקסאני מנמק זאת בהסתמכו על העיקרון של חופש הבחירה ,עקרון
היסוד של המעתזלה ,שקרקסאני הושפע מתורותיה .לחיות אין שכל ואף לא
חופש בחירה .כל מעשיהן נקבעים בידי האל .אם הדיבור האנושי דומה לצלילים
שמשמיעות החיות ,הרי שגם הוא אינו נובע מרצון חופשי ,שהרי אין רצון חופשי
בלי שכל המאפשר ליצור הנברא לקבל החלטה מושכלת .רעיון מעין זה לא היה
קרקסאני מוכן לקבל.
לעומת עמדתו של קרקסאני ,יש לציין את עמדתו של בעל החיבור הפילוסופי
על תחילת ספר בראשית המכונה 'בראשית רבה' (ששרד רק בתרגום עברי מימי
הביניים) 50.מחבר זה נטה גם הוא לעמדות מעתזליות ,ולגבי היווצרות הלשון
טען שהיא נוצרה בהסכמה (מואצ'עה') בין בני האדם .הוא גם מתמודד עם טיעון
שהעלו המתנגדים לשיטה של יצירת השפה בהסכמה .לפי טיעון זה ,אדם אינו
יכול להמציא שפה בלי שיכיר קודם לכן את כללי השפה ,כמו שאדם אינו יכול
לכתוב שיר בלי שיכיר קודם לכן את כללי השירה והלשון .טיעון זה דומה לטיעונו
של קרקסאני ,שאנשים זקוקים לשפה כדי שיוכלו להגיע להסכמה על יצירת שפה.
המחבר עונה על טיעון זה' :לא יעבור נפילת השיר הטוב הגדול מקרה ממי שאינו
50בעבר ייחסו חיבור זה לפרשן הקראי ישועה בן יהודה .ואולם כבר הוכח שזהו ייחוס שגוי .ראו :ד' סקליר,
'שאלות במקרא :חיבורים קדומים בערבית־יהודית' ,דבר דבור על אופניו :מחקרים בפרשנות המקרא
והקוראן מוגשים לחגי בן שמאי ,בעריכת מ' בר אשר ואחרים ,ירושלים תשס"ז ,עמ' .217–216
