Page 125 - תאטרון 35
P. 125
דבר המערכת
שבהם ההיסטוריה של התיאטרון השתלבה עם ההיסטוריה של המדינה ,אלא דווקא שגרת
העשייה התיאטרונית היומיומית ,שגרה שיצרה את קהל הצופים הנאמן והביאה לבניית האולמות
הקבועים .אחד היתרונות הגדולים של המחקר שלה הוא הניסיון להסביר לנו את מיקומם של
אולמות התיאטרון בעיר תל-אביב המתפתחת .בעקבות מחקרו פורץ הדרך של מרווין קרלסון
על הסמיוטיקה של אולם התיאטרון בתוך המרחב האורבני ,מצליחה ירושלמי להעמיק את
ההבנה שלנו לתהליכים שחברו בין התיאטרון הישראלי לקהלו לאורך הדורות.
אך עיקר עניינה הוא בהתפתחות שפת הבימוי ,וכאן מנצלת ירושלמי את הידע הנרחב שלה
בתחומים רבים ,ובונה מבנה תיאורטי מרשים המסביר את מורכבות תהליכי ההעברה בין הטקסט
הדרמטי למופע הבימתי .הרבה מהעיסוק שלה הוא בדרך ,שבה התיווך הזה מעצב מחדש את
הטקסט כך שהצופים יוכלו למצוא את המרחק האסתטי הנכון מהדרמה .כך ,לדוגמה ,היא מראה
כיצד ברוך צ'מרינסקי ,אחד משני במאי הבית של תיאטרון הבימה בשנות השלושים ,הצליח
להגיש לקהל התל-אביבי דאז את יצירותיו של שלום עליכם במעטפת אירונית-תיאטרלית,
שנתנה להם לגיטימציה לא רק להתרפק על היידישקייט אלא גם למצוא במחזות הללו אנלוגיות
חיות למצבם הקיומי כיהודים המאוימים בהשמדה.
גם כשהיא נוגעת בדמויות מוכרות יותר מצליחה ירושלמי להפתיע ולחדש .כך היא בוחרת לדון
בניסים אלוני ובחנוך לוין ,ששניהם מופיעים בספר ,ובצדק ,כי שניהם ביימו את מחזותיהם ויצרו
שפות בימה ייחודיות .אלא שבניגוד למצופה אין ירושלמי מכניסה את שניהם לאותו פרק אלא
שכנה את אלוני עם הבמאי יוסי יזרעאלי ,תחת הכותרת "היוצר הבימתי" .כך מדגישה ירושלמי
לא את תהליך העבודה אלא את התוצאה הבימתית הסופית ,כי הקרבה בין אלוני ליזרעאלי
נובעת מהטוטליות של החזון שלהם ומהאופן ששניהם עסקו רבות במטא-תיאטרוניות ובטקסים
העוברים סוג של הרחקה ושיבוש על הבמה ,בניסיון לייצר תיאטרון פיוטי מודרני ,המשתמש
בטקסט כרפרור רב-שכבתי ואירוני ומבטא געגוע לשלמות אמנותית אבודה.
אפשר לטעון ,שחלק מהבחירות של ירושלמי להתעסק בבמאי זה ולא באחר הוא אישי ואינו
מייצג גישה מדעית "טהורה" .האומנם נולה צ'ילטון )ירושלמי מקדישה לה פרק שלם( באמת
חשובה יותר מעודד קוטלר? מדוע לא לעסוק בבמאים כמו היי קלוס ופיטר פריי ,שהביאו סגנון
ביצוע טבעי יותר ויצרי לתיאטרון של שנות השישים? רק בגלל שלא ביימו הרבה הפקות? גם
במאים קרובים יותר לתקופתנו כמו מיקי גורביץ' או יבגני אריה יכולים להרגיש מקופחים שלא
נכללו ברשימה ,אך נראה שאילו הייתה ירושלמי מנסה לייצר קטלוג מקיף של כל הבמאים
שהשפיעו על עיצוב התיאטרון הישראלי הממוסד ,היקף ועומק הדיון בכל במאי שאכן נבחר,
היה מצטמצם מאוד .בסופו של דבר ,יש לקוות שהספר המרשים והחשוב הזה ישמש קרש קפיצה
לעוד מחקרים שיעסקו בבמאים בתיאטרון הישראלי ,ויעשו זאת באותו עומק ובאותה שקדנות
ותחכום שירושלמי מצליחה להביא לדיון שלה.
דורית ירושלמי :תודה מקרב לב לד"ר אולגה לויטן שיזמה את הרעיון לקיים דיון על ספרי,
ותודה חמה לעמיתות ולעמיתים שנענו לבקשתה להשתתף בדיון .אולגה ,הצעת שאתייחס
גיליון 123 35
