Page 121 - תאטרון 35
P. 121

‫דבר המערכת‬

‫ירושלמי‪ ,‬מהות הבימוי טמונה בשילוב ייחודי של מרכיבים אמנותיים‪ ,‬חברתיים‪ ,‬פוליטיים‬
‫וכלכליים‪ .‬גישה זו מאפשרת לה להציג את תולדות הבימוי הישראלי כזירה של מתחים סוציו‪-‬‬
‫תרבותיים ולחשוף הקבלה מעניינת בין היווצרות הטקסטים הפרפורמטיביים של הבמאים )החל‬
‫בצבי פרידלנד וברוך צ'מרינסקי עד אילן רונן ועמרי ניצן( לבין היווצרות התרבות והחברה‬
‫הישראלית‪ .‬מבעד למחקרה מצטייר התיאטרון של הבמאי הישראלי כנקודת מפגש של אנרגיות‬
‫רבות‪ ,‬ראי של חיים‪ ,‬המשקף מגמות חברתיות שונות ואת התייחסות החברה לעבר "הגלותי"‪,‬‬

     ‫לרעיון הלאומי‪ ,‬לכאב‪ ,‬לפחד‪ ,‬לתשוקות ולאשליות‪ ,‬לתלות בעניינים מסחריים ולמרד אישי‪.‬‬

‫בחירתה של ירושלמי לכתוב את ספרה כדיוקן ביוגרפי קבוצתי של שלושה עשר במאים הוא‬
‫ניסיון מחקרי יוצא דופן‪ .‬הייתי משווה את הדיוקן הקבוצתי שבונה ירושלמי לדיוקנות קבוצתיים‬

                                         ‫של פרנס הלס‪ .‬עוצמתו נובעת מהצגת דמויות רבות‬
                                         ‫הקשורות זו לזו ושונות זו מזו‪ .‬חלל קיומן של דמויות‬
                                         ‫אלו מאופיין בצפיפות‪ ,‬אולם זוהי צפיפות הבעתית‪,‬‬
                                         ‫שבאמצעותה באים לביטוי מרץ‪ ,‬כוחות יצירתיים‬

                                                                             ‫ורבגוניות מפתיעה‪.‬‬

‫ד"ר אולגה לויטן‬   ‫שמעון לוי‪ :‬חיבורה של דורית ירושלמי הוא תרומה‬
                  ‫פורצת‪-‬דרך ומקורית בחקר התיאטרון הישראלי‪ .‬הספר‬
                  ‫עוסק לראשונה ‪ -‬בהיקף ובעומק ‪ -‬בבימוי‪ ,‬כלומר‬
                  ‫בתיאטרון מבוצע ולא בדרמה‪ .‬הוא פורץ‪-‬דרך לא רק‬
                  ‫מבחינת חומרי התיאטרון המשמשים מושא למחקר‪,‬‬
                  ‫אלא גם לאור המתודולוגיה הסוציו‪-‬אומנותית הנקוטה‬
                  ‫בו‪ ,‬הנענית היטב למחקרים המעודכנים והרלוונטיים‬
                  ‫ביותר כיום‪ .‬זהו חיבור מקורי‪ ,‬כיוון שפרט לכתבות‬
                  ‫מועטות‪ ,‬כמעט לא נידון התיאטרון הישראלי מצד‬

                                                                 ‫הבימוי‪.‬‬

‫ירושלמי עוסקת בשיח הבימוי‪ ,‬כלומר במעמדם של בימאי )ארץ( ישראל המשפיעים ביותר‬
‫בתיאטרון הרפרטוארי ה"מרכזי"‪ ,‬כהגדרתה‪ ,‬כסוכני תרבות התיאטרון ובעלי ההון הסימבולי‬
‫ומצליחה לעשות כן ללא גינוי או קילוס אמוטיביים‪-‬סובייקטיביים – הישג כשלעצמו‪ .‬היא‬
‫בודקת ביסודיות‪ ,‬בעקביות ותוך שימוש המותאם לנושא ה"מקומי" במתודות מעודכנות )ע"פ‬
‫היידן וייט‪ ,‬מק'ונקי‪ ,‬פישר‪-‬ליכטה‪ ,‬פביס ואחרים( של ניתוח‪-‬מופע ובזהירות מופתית הראויה‬
‫לדיון הטעון – תמיד ובעיקר במקומותינו ‪ -‬פוטנציאל אידיאולוגי כבד‪ .‬היא עוסקת בשאלת‬
‫ההגמוניה התרבותית ומחדשת‪-‬מרעננת תפיסות מיושנות באשר למעמדו של התיאטרון‬
‫הישראלי ולרבים מבימאיו החשובים‪ .‬בתוך כך היא דנה בסוגיות כמו "ציטוט עצמי"‪" ,‬בימאי‬
‫נעדר"‪" ,‬מטען אומנותי מצטבר"‪" ,‬רפאיות"‪" ,‬סימני בימוי"‪ ,‬ועוד מושגים ומונחים המועלים‬
‫כיום במחקרים החשובים בחקר התיאטרון בעולם‪ .‬מחקרה של ירושלמי משמעותי במיוחד‬

‫‪ ‬גיליון ‪119 35‬‬
   116   117   118   119   120   121   122   123   124   125   126