Page 31 - תאטרון 40
P. 31
לילך דקל-אבנרי :בגרמניה אחרי עשרים שנה שהפולקסבינה נשלט בידי במאי מאוד מוצלח,
פרנק קסטורף ,ועל ידי רנה פולש שהיה שם במאי בית ,והיתה להם אורינטציה מאוד מסוימת.
כשהוא פרש לא חיפשו במקומו מישהו שעושה רנה פולש או קסטורף ,אלא משהו אחר.
הביאו לשם עכשיו את כריס דקרון מנהל המוזיאון טייט מודרן מלונדון .לא משנה שזה מייצר
עכשיו שיח והמון שאלות ,האם זה ישנה את התאטרון והאם ישמרו על המורשת ומה יילך לאיבוד
וכמה נותנים כבוד למה שהיה ,למסורת וכמה מעיפים ומתחילים את הכל מחדש; זוהי צורת מחשבה
מרעננת שאומרת שרוצים בתפישה אמנותית חדשה ,רוצים לפתוח ולשנות.
אני מייחלת לזה שיהיה איזשהו שינוי דמוגרפי ,כלומר דמוגרפי כדימוי לרוחות המנשבות במקומות
קובעי המדיניות ,במקומות המובילים :כמו למשל בעלי ההון ומנהלי התרבות .שתיפתח גישה
לצורות שונות של תאטרון .אפשר לעשות את זה באופן הדרגתי ,לחנך את הקהל לזה ,לערוך
דיונים ,לתקשר ,לתווך את הדברים האלה זה לא כל כך מורכב .כל מה שצריך הוא טיפה אומץ
וסקרנות ולא מין פחד והיאחזות במה שקיים .אני חושבת שזו הדרך היחידה להכניס את הקהל
הצעיר פנימה ,כי אם ייכנסו יוצרים צעירים עם תפישות פתוחות יותר וניסיוניות יותר גם בתוכן וגם
בצורה ,יביא גם קהל צעיר יותר או שונה לתאטרון ,כי תהיה להם נראות ,והתאטרון יתקרב יותר
לרב-גוניות שקיימת באוכלוסייה ובדורות השונים .אתה לא יכול לדבר אל ילדי המסכים עם תאטרון
ריאליסטי שמבוצע באופן שהוא בוצע בתחילת המאה ה ,20-חייבת להיות איזשהי התאמה
מחשבתית .אני זוכרת שהביאו לארץ את המנהל של ה'רויאל קורט' ,נדמה לי בהבימה ,ולא אשכח
שפשוט נדהמתי שהמנהל של ה'רויאל קורט' אמר שהוא מאוד מתפלא מהגישה בארץ ,שהתאטרון
יורד לקהל .הוא אמר שהוא רוצה להעלות את הקהל אליו .אני חושבת שזו צריכה להיות המגמה.
גד קינר (קיסינגר) :האם המבנים הפיזיים של התאטרון שלנו מותאמים לתפישה חדשה זו?
לילך דקל-אבנרי :זו שאלה מאוד טובה ,אבל בדיוק כמו במקומות אחרים בחו"ל שלוקחים קבוצות
כמו הקבוצה שעשתה את ,Sleep No More, Punchlineעדיין הפרויקט הוא תחת החסות של
התאטרון ,אבל הוא מחוץ לתאטרון ,הוא .site specificצריך להתגמש ,לא להינעל ,כולם ירוויחו
מזה .תחשוב שתאטרון מימסדי מאמץ קבוצות כאלה שעושות את העבודה בחוץ ,הוא רק מרוויח
מזה ,מגדיל את הרפרטואר ,כולם מרוויחים מזה.
שולי לב-אלג'ם :החזון שלי הוא בכיוון של לילך ,אני רוצה תאטרון שהוא דיאלוגי ,שפותח את
עצמו ,שיש בו שיתוף פעולה אמיתי בין סוגים שונים של תאטרון ,ושיתופי פעולה מוגברים עם
האקדמיה .התאטרון צריך להיות מספיק אמיץ ולקחת על עצמו תפקיד לאומי .למה אני מתכוונת
בתפקיד לאומי? שיחזור להיות שוב גוף שמוביל את החברה לשאלות על עצמה :איזו חברה אזרחית
אני רוצה להיות? איזו מין מדינה אני רוצה להיות? איזו מין דמוקרטיה אני רוצה להיות? במובן הזה
התאטרון הקהילתי עושה את זה המון שנים והוא יכול להוות איזשהו מודל ,בתנאי שיהיה שיח פתוח
ושיתוף פעולה בין התאטראות ,ובתנאי שכל השדה התאטרוני יהיה יותר מכיל.
לילך דקל-אבנרי :אני רק רוצה להוסיף שהסכנה התרבותית היא סכנה חברתית .חוסר ידע וחוסר
תרבות של הפרט הוא שדה לפוגרום פוליטי .האחריות היא לא רק אחריות תרבותית במובן של
"בואו נעשה תרבות" ,אלא היא אחריות פוליטית וחברתית -לשמר חברה תרבותית.
שולי לב-אלג'ם :ולהגדיר אותה מחדש ,כי אנחנו צריכים פה הגדרה מחדש "מי אנחנו".
גד קינר (קיסינגר) :תודה רבה לכן.
גיליון 40ת א ט ר ו ן 29 
