Page 27 - תאטרון 40
P. 27
לילך דקל-אבנרי :הסכנה התרבותית
היא סכנה חברתית .חוסר ידע
וחוסר תרבות של הפרט הוא שדה
לפוגרום פוליטי .האחריות היא לא
רק אחריות תרבותית במובן של
"בואו נעשה תרבות" ,אלא היא
אחריות פוליטית וחברתית -לשמר
חברה תרבותית.
גד קינר (קיסינגר) :היצירה של לילך היא so calledפוליטית במובן היותר מוצהר ,ואצל
שיר הפוליטיות מוצנעת ,כן? נאמר ,ניקח למשל את אדם לא מת סתם ,המאהב זה כבר
סיפור אחר ,אבא גוריו ,כן? איפה הפוליטיקה? איפה הפוליטיקה במובן הרחב של המילה?
איפה המורסות האלה שאת רוצה לנקות?
שיר גולדברג :מבחינתי ,קודם כל הבחירה לעסוק בחומרים האלה ,אחרי זה באופן שהם
מובאים לבמה ,זאת אומרת באופן שבו אני מפרקת אותם ,והחומרים האלו הם חומרים
קלסיים ,חומרים שעוסקים בדי אן איי האנושי .מה שאנחנו עושות הוא לפרק את תוכן
היצירה ,ובכך אנחנו מנסות לעורר בדיוק את השאלות האלה .יכול להיות שהצורה שלנו
שונה מאוד מזו של לילך .אבל מבחינתי זה מה שאני עושה.
לילך דקל-אבנרי :אני לא אקל על הצופה בקושי שיש בחומר ,אני אבקש להוציא אותו
מהשלווה שלו .אני מאמינה שזה לא מה שקורה היום ,ושהעור של הקהל הפך להיות שריון
וצריך לחדור אותו .אני לא מאמינה בליטוף.
גד קינר (קיסינגר) :אני לא חושב ששיר מלטפת.
שיר גולדברג :השימוש בדימוי ,בפיוט הבימתי ,זה מבחינתי חלק מהבאתו לפנים .אני לא
אשאר רק עם הטקסט ,תמיד אחפש לעבוד על כל החושים .אם אני לא אבחר להביא ,נניח,
אונס בצורה שמישהו אונס ...באדם לא מת סתם אנשים מוחפצים ,מבחינתי זו אלימות.
כשאני רואה את זה ,זה יוצר אצלי כאב ,זה לא יוצר אצלי ליטוף .זו פשוט אסתטיקה אחרת.
כך עושה לדוגמה עירד רובינשטיין ,בהמחברת הגדולה שלו ,ראיתי שחלק מהאסתטיקה שלו
זאת אלימות "לפנים" ,כמעט כמו בקולנוע ,ריאליסטי ,הוא יעשה את זה על הבמה ,אבל הוא
מעביר גם פיוט,
גד קינר (קיסינגר) :זוהי גישה שרה קיינית יותר.
שיר גולדברג :בדיוק.
גיליון 40ת א ט ר ו ן 25 
