Page 87 - גג 47 16במאי
P. 87
רבקה איילון ורינה בשן
אפיטף לעמליה כהנא-כרמון
פעמים רבות קראנו את הסיפור של עמליה כהנא-כרמון "נעימה ששון כותבת שירים",
ופעמים רבות מאלו את המוטו המקדים אותו:
ֲה ֵי ְדע ּו ַה ְ ּד ָמעֹות ִמי ְׁש ָפ ָכם
ְו ֵי ְדע ּו ַה ְּל ָבבֹות ִמי ֲה ָפ ָכם
ֲה ָפ ָכם ּבֹוא ְמאֹו ָרם ּתֹו ְך ְר ָג ִבים
ְו ֹלא ֵי ְדע ּו ְר ָג ִבים ַמה ְּבתֹו ָכם.
)ר' יהודה הלוי(
המוטו לסיפור הוא חלק מקינה שכתב יהודה הלוי .בשיר ,הספוג כאב על הפרידה הסופית
מן המת ,מתואר המתאבל כשלנגד עיניו מכסים את מתו ברגבי עפר.
כשנודע לנו על מותה של עמליה כהנא-כרמון נזכרנו במוטו ובסיפור ,וחזרנו לקרוא בהם.
בכשרונו המופלא כתב יהודה הלוי שיר שבו ה'דמעות' וה'לבבות' מופקעים מהגוף
והופכים לישויות רו ּויות כאב .הלבבות ה"הפוכים" בתמונת הקבורה רומזים על הלב
הקרוע של המתאבל ,ה"הפוך" כמו רגבי העפר שבהם מכוסה המת .החזרות בשיר,
המאפיינות את הקינה בשירת ימי-הביניים ובשירה בכלל ,הריתמוס והשאלות העקשניות –
יוצרים תחושה שהמתאבל מחזיק עצמו בכוח כדי שלא 'להתפרק'.
מן השיר מתבררות הבנות אוניברסליות על האבסורד של המוות – הצל המלווה אותנו –
אשר מולו אנו שרויים תדיר באי-הבנה.
בסיפורה של עמליה כהנא-כרמון "נעימה ששון כותבת שירים" נמתחים גבולות
המשמעות של השיר כמעט לאין-סוף .מילים מתוך המוטו של השיר מוטחות במורה
לספרות של נעימה ששון ,שבו היא מאוהבת ,כאילו היו רגבי עפר .הנערה ,הרצה
בעקבותיו ללא הרף ,עדיין אינה מודעת בעצמה לכך ,שיותר משהיא זקוקה ל'אה ּוב' היא
זקוקה למנטור רוחני ,אך 'אחיזתה' בשיר של יהודה הלוי כבר מלמדת על-כך" :אך אני,
ואחר-כך: אינני שואלת". ֲה ָפ ָכם ּבֹוא ְמאֹו ָרם ,אבל ְמלאֹשו ָמרוםעּ ,תֹוכ ְךי רק את דעתך רציתי
המורה!". ַמה ְּבתֹו ָכם ,הו, ְר ָג ִביםְ /ו ֹלא ֵי ְדע ּו ְר ָג ִבים "המורהֲ ...ה ָפ ָכם ּבֹוא
נעימה ששון ספוגה בשירה ,ומילות הקינה המיסטיות של יהודה הלוי אשר בפיה הן חלק
בלתי נפרד מהיותה משוררת .הרגבים ,אדמת הנפש ,ספוגים ב''מאורם'' ,שהוא ,לתחושתה
אז ,אור אישיותו של המורה יחזקאל המסמא אותה.
המורה ,המתכסה באיצטלה צרת אופקים של כללי ההתנהגות ,אינו מבין שלאור מצבה
של תלמידתו – אב חולה וקשיי פרנסה – ראוי שיתמוך בה .כשאמר לה" :השירים,
פתחתי לקרוא .קראתי שני דפים בערך ונרדמתי" ,חשב אולי שבכך הוא מגן על נערה
ַּגג גיליון 85 47