Page 87 - גג 47 16במאי
P. 87

‫רבקה איילון ורינה בשן‬

          ‫אפיטף לעמליה כהנא‪-‬כרמון‬

‫פעמים רבות קראנו את הסיפור של עמליה כהנא‪-‬כרמון "נעימה ששון כותבת שירים"‪,‬‬
                                                  ‫ופעמים רבות מאלו את המוטו המקדים אותו‪:‬‬

                   ‫ֲה ֵי ְדע ּו ַה ְ ּד ָמעֹות ִמי ְׁש ָפ ָכם‬
                    ‫ְו ֵי ְדע ּו ַה ְּל ָבבֹות ִמי ֲה ָפ ָכם‬
              ‫ֲה ָפ ָכם ּבֹוא ְמאֹו ָרם ּתֹו ְך ְר ָג ִבים‬
                ‫ְו ֹלא ֵי ְדע ּו ְר ָג ִבים ַמה ְּבתֹו ָכם‪.‬‬

                         ‫)ר' יהודה הלוי(‬

‫המוטו לסיפור הוא חלק מקינה שכתב יהודה הלוי‪ .‬בשיר‪ ,‬הספוג כאב על הפרידה הסופית‬
                        ‫מן המת‪ ,‬מתואר המתאבל כשלנגד עיניו מכסים את מתו ברגבי עפר‪.‬‬

‫כשנודע לנו על מותה של עמליה כהנא‪-‬כרמון נזכרנו במוטו ובסיפור‪ ,‬וחזרנו לקרוא בהם‪.‬‬
‫בכשרונו המופלא כתב יהודה הלוי שיר שבו ה'דמעות' וה'לבבות' מופקעים מהגוף‬
‫והופכים לישויות רו ּויות כאב‪ .‬הלבבות ה"הפוכים" בתמונת הקבורה רומזים על הלב‬
‫הקרוע של המתאבל‪ ,‬ה"הפוך" כמו רגבי העפר שבהם מכוסה המת‪ .‬החזרות בשיר‪,‬‬
‫המאפיינות את הקינה בשירת ימי‪-‬הביניים ובשירה בכלל‪ ,‬הריתמוס והשאלות העקשניות –‬

                           ‫יוצרים תחושה שהמתאבל מחזיק עצמו בכוח כדי שלא 'להתפרק'‪.‬‬

‫מן השיר מתבררות הבנות אוניברסליות על האבסורד של המוות – הצל המלווה אותנו –‬
                                                        ‫אשר מולו אנו שרויים תדיר באי‪-‬הבנה‪.‬‬

‫בסיפורה של עמליה כהנא‪-‬כרמון "נעימה ששון כותבת שירים" נמתחים גבולות‬

‫המשמעות של השיר כמעט לאין‪-‬סוף‪ .‬מילים מתוך המוטו של השיר מוטחות במורה‬

‫לספרות של נעימה ששון‪ ,‬שבו היא מאוהבת‪ ,‬כאילו היו רגבי עפר‪ .‬הנערה‪ ,‬הרצה‬

‫בעקבותיו ללא הרף‪ ,‬עדיין אינה מודעת בעצמה לכך‪ ,‬שיותר משהיא זקוקה ל'אה ּוב' היא‬

‫זקוקה למנטור רוחני‪ ,‬אך 'אחיזתה' בשיר של יהודה הלוי כבר מלמדת על‪-‬כך‪" :‬אך אני‪,‬‬

‫ואחר‪-‬כך‪:‬‬  ‫אינני שואלת"‪.‬‬        ‫ֲה ָפ ָכם ּבֹוא ְמאֹו ָרם‪ ,‬אבל‬           ‫ְמלאֹשו ָמרוםע‪ּ ,‬תֹוכ ְךי‬  ‫רק את דעתך רציתי‬
‫המורה!"‪.‬‬  ‫ַמה ְּבתֹו ָכם‪ ,‬הו‪,‬‬  ‫ְר ָג ִבים‪ְ /‬ו ֹלא ֵי ְדע ּו ְר ָג ִבים‬                             ‫"המורה‪ֲ ...‬ה ָפ ָכם ּבֹוא‬

‫נעימה ששון ספוגה בשירה‪ ,‬ומילות הקינה המיסטיות של יהודה הלוי אשר בפיה הן חלק‬

‫בלתי נפרד מהיותה משוררת‪ .‬הרגבים‪ ,‬אדמת הנפש‪ ,‬ספוגים ב''מאורם''‪ ,‬שהוא‪ ,‬לתחושתה‬

                               ‫אז‪ ,‬אור אישיותו של המורה יחזקאל המסמא אותה‪.‬‬

‫המורה‪ ,‬המתכסה באיצטלה צרת אופקים של כללי ההתנהגות‪ ,‬אינו מבין שלאור מצבה‬
‫של תלמידתו – אב חולה וקשיי פרנסה – ראוי שיתמוך בה‪ .‬כשאמר לה‪" :‬השירים‪,‬‬

   ‫פתחתי לקרוא‪ .‬קראתי שני דפים בערך ונרדמתי"‪ ,‬חשב אולי שבכך הוא מגן על נערה‬

                               ‫ַּגג ‪ ‬גיליון ‪85 47‬‬
   82   83   84   85   86   87   88   89   90   91   92