Page 13 - etmol 77
P. 13

‫הוא שואל אותו אם קרא את ספורה ״בתוך חשכה״ בעתון‬                     ‫עליה‪ ,‬שאין הוא מפרשם ביומנו ורק כותב‪ :‬׳הלואי שלא‬
‫״הזמן״ ומבקש לדעת‪ :‬״מה הוא בעיניך? בעיני מצא חן‬                     ‫ידעתי‪ /‬שלושה שבועות אחר־כך מזמינה אותו דבורה‬
                                                                    ‫בארון לבוא לחג השבועות ולהתראות עם אמה ואחותה‬
           ‫מאוד‪ .‬אפשר מפני שהסופרת מוצאה חן בעיני״‪.‬‬                 ‫הרואות בו ׳שדוך יפה‪ /‬אבל נוכח רמז ברור זה‪ ,‬הוא ממאן‬
                                                                    ‫לנסוע וכותב‪ :‬״אני מפחד לשים ריחים על צוארי״‪ .‬ויחד עם‬
                    ‫אירוסין וריחוק‬                                  ‫זאת‪ :‬״היום קבלתי מכתב ממנה‪ ...‬הריני כורע לפני בחירתן‬
                                                                    ‫ומתפלל על האהבה״‪ .‬ועוד‪ :‬״לא נגעתי מעודי באשה‪.‬‬
‫בנובמבר ‪ 1906‬הוא כותב לברנר‪ :‬״כאן המקום לגלות לך‬
‫כי העלמה באראן היא לי קרובה מאחות‪ ,‬היינו‪ ,‬ארוסתי‬                                             ‫‪...‬ופתאום כאילו צמחו לי כנפים‪.‬״‬
‫היא‪ .‬על פי בקשתה שלחתי אליה את תמונתך״‪ .‬וששה‬                        ‫ויחד עם זאת הוא כותב אליה מכתב של תלונה‪ ,‬היא עונה‬
‫שבועות אחר״כך הוא כותב שוב לברנר‪ :‬״מה שלום דבורה‬                    ‫לו ובךאליעזר מוסר‪ :‬״היא קוראה אותי בשם ׳חשדן׳ על‬
‫שלי איני יודע‪ ,‬כי היא ממעטת בדבור ובכתיבה ולשוא אני‬                 ‫שהנני רואה צל הרים כהרים״‪ .‬הוא מציע ״אז טוב נפסיק‬
‫מתקוטט עמה‪ .‬אתה נוטל ממני רשות לאהבה אותה‪ ,‬אבל על‬                   ‫לגמרי את חליפת מכתבינו״ והיא עונה לו מכתב ארוך‪,‬‬
‫צד האמת אין בידי למנוע טוב זה ממך גם אם הייתי קנא‬                   ‫שעליו הוא מדווח ליומנו‪ .‬זהו אחד המכתבים היחידים‬
‫כאוטלו בשעתו‪ .‬הרי יושב אני בריחוק מקום ממנה‪ ,‬ואין‬                   ‫המתאר את הפרשה מנקודת מבטה‪ .‬היא כותבת בין השאר‪:‬‬
‫קנאות גבר נוהגת אלא כשכל הנפשות נמצאות במקום אחד‪.‬‬                   ‫״לפי דעתי דומה הוא כל מתאהב לגבור הבא לכבוש איזו‬
‫ואנו ‪ -‬אוי לנו! ‪ -‬אני בפאריז‪ ,‬היא בקובנא ואתה בלו­‬                  ‫עיר בצורה‪ ...‬אף אוהב זה משובח הוא אם יש בו סבלנות‪...‬‬
‫נדון!‪...‬״ בתקופת שהותו בפאריז פירסם בן־אליעזר סיפור‬                 ‫די לו אם הוא כובש את המבצר קמעא קמעא״‪ .‬בן־אליעזר‬
‫ב״העולם״ בשם ״מחצה על מחצה״‪ ,‬הקדישו ״לדבורה‬                         ‫עונה‪ :‬״כובשי מבצרים אין להם אלא תאות הנצחון‪ .‬הדבר‬
                                                                    ‫הנכבש אינו יקר כל כך בעיניהם‪ ...‬ואנכי אין בי כל רצון‬
                               ‫בארון״‪ ,‬ונתן פומבי ליחסיהם‪.‬‬          ‫לנצח‪ ,‬למגר‪ ,‬להכניע‪...‬״ ולעצמו הוא כותב‪ :‬״גמרתי בלבי‬
‫מפאריז נסע בן‪-‬אליעזר לניו־יורק‪ ,‬הקים שם את כתב־‬                     ‫לבלי כתוב אליה עוד״‪ .‬אבל דבורה בארון כותבת אליו‬
‫העת ״שבלים״ וערך את עיתונה של ההסתדרות הציונית‬                      ‫מלים של לטוף‪ :‬״חביבי״‪ ,‬״יקירי״ והוא מסביר‪ :‬״אילו‬
‫באמריקה ״דעס יידישע פאלק״‪ .‬באפריל ‪ 1909‬כתב לברנר‪:‬‬
‫״אני חובש את מטלטלי על מנת לצאת לדרך‪ .‬לאן? ‪-‬‬                                    ‫ידעה עד כמה היא מגרה את עצבי בלטוף זה״‪.‬‬
‫לרוסיה‪ .‬בעוד ימים אחדים אני מפליג בספינה‪ .‬כוח מושך‬
‫לרוסיה אין וגם כוח דוחה מניוארק אין‪ .‬אלא מאי? ׳אומרים‬                                 ‫פגישה ליומיים‬

           ‫אהבה יש בעולם׳ והיא אינה רוצה לבוא הלום״‪.‬‬                ‫בכ״ב בתמוז תרס׳׳ה שוב נפגשו דבורה בארון ומשה‬
‫מכתבו הבא של בן‪-‬אליעזר לברנר‪ ,‬הנמצא כבר בארץ‪,‬‬                       ‫בן־אליעזר במשך יומיים בבית מלונה בווילנה בדרכה‬
‫הוא מווילנה באוקטובר ‪ 1909‬והוא נכתב לאחר פגישה קשה‬                  ‫לקובנה‪ .‬על פגישה זו שלקראתה ״איזו חרדה תקפה את כל‬
‫בין שני בני הזוג והניתוק הסופי ביניהם‪ :‬״לא הרגשתי את‬                ‫גופי״ הוא מדווח בהרחבה ביומנו‪ :‬״נכנסתי אל חדר מלונה‪.‬‬
‫עצמי מימי אומלל ומדוכא כבזמן האחרון‪ ...‬הנה באתי‬                     ‫היא נצבה לפני זקופה‪ ,‬בגאון והוד‪ .‬פניה רצינים אך אינם‬
‫לרוסיה‪ ,‬נפגשתי עם זו שבשבילה באתי‪ ,‬סבלתי במשך‬                       ‫עצובים כאז‪ .‬חבקתיה‪ ,‬נשקתי לה‪ ,‬גם היא השיבה לי‬
‫הקיץ יסורי״נפש ‪ -‬ואחרית דבר‪ :‬עורבא פרח! נפרדנו‪,‬‬                     ‫נשיקה״‪ ...‬בן אליעזר ביקש כנראה את ידה‪ :‬״הלא תגידי לי‬
‫כנראה‪ ,‬לנצח‪ ,‬אם לא כמו שכתוב ברומאנים בפיוט מרובה‪,‬‬                  ‫‪ -‬הן או לאו‪ ,‬מתחנן אני״ והיא‪ :‬״בעוד חמש שנים אוכל‬
‫הנה ברוב רוגז ומכאוב לב‪ .‬זהו הסוף של הרומאן שלי‬                     ‫לענות דבר ברור״‪ .‬ובן־אליעזר כותב ביומנו‪ :‬״מה זאת?‬
‫שארך חמש שנים ושעלה לי בדם התמצית של גופי ונשמ­‬                     ‫ערמה או אכזריות?״ בשיחה עמה מתגלה שרשרת סיבות‬
‫תי״‪ .‬חמישה חודשים אחר‪-‬כך הוא כותב שוב לברנר‪:‬‬                        ‫לדחייתה ולהיסוסיה‪ :‬״הגידו להוריה כי חולה אני״‪...‬‬
‫״אמנם נתקיימה נבואתך במקצת‪ :‬לבי הרגיע‪ ,‬ונראה לי כי‬                  ‫״אביה הרב אומר להתעשר על ידה״‪ ...‬״לא תוכל להנשא‬
                                                                    ‫לאיש קודם שישא אשה בנימין אחיה״‪ .‬ומסקנתו‪ :‬״היא‬
            ‫עולמי לא יחרב‪ .‬אך ששון החיים לא שב אלי״‪.‬‬                ‫אינה אוהבת אותי אהבה עזה״‪ .‬הוא מגלה גם את נושא‬
‫בסוף ‪ 1910‬עלתה דבורה בארון לארץ‪ .‬כחודש אחר‪-‬כך‬                       ‫הוויכוחים ביניהם‪ :‬״בכל פגישותינו יש בינינו וכוח אחד‪.‬‬
‫כותב בן‪-‬אליעזר לברנר ושואל אם התוודע כבר אליה‪:‬‬                      ‫היא אומרת ‪ -‬האהבה האמיתית צריכה להיות טהורה‪ ...‬ואני‬
‫״אפשר שיבוא יום אשר אספר לפניך את כל אשר עבר ביני‬                   ‫אומר‪ :‬שני מיני אהבה יש‪ ,‬אהבת גבר אל אשה מקורה רק‬
‫ובין מרת זו״‪ ,‬הוא אומר לו‪ .‬על כך ענה לו ברנר‪ :‬״את‬                   ‫בתאוה‪ .‬וכל האומר כי אהבתנו נקיה וטהורה‪ ,‬הרי הוא רוצה‬
‫הגברת דבורה בארון ראיתי פעם אחת באקראי‪ .‬הרושם‬                       ‫לרמות את האחרים או גם את עצמו״‪ .‬ובן אליעזר מוסיף‪:‬‬
‫שהיא עושה‪ :‬פיקחנות‪ ,‬חוסר אינטימיות אמיתית‪ .‬חוץ מזה‬                  ‫״מגוחך הוא כי אני הרוחני מתאמץ להוכיח את ההפך ממה‬
                                                                    ‫שטבוע בנפשי‪ ...‬והיא שכנראה בעלת טמפרמנט חם היא‪,‬‬
                                  ‫היא אומללה ‪ -‬כמו כולנו״‪.‬‬
‫שמונה חודשים אחר‪-‬כך נישאה דבורה בארון ליוסף‬                                 ‫הנוטה לתאוה ולתענוגות בשרים‪ ,‬מטיפה לנזירות״‪.‬‬
‫אהרנוביץ‪ ,‬מראשי ״הפועל הצעיר״‪ ,‬עורך בטאון המפלגה‪,‬‬                   ‫הוא ממתן את קצב מכתביו אל דבורה בארון והאח בנימין‬
‫שהיה אחר‪-‬כך מנהל בנק הפועלים‪ .‬אהרנוביץ מת בשנת‬                      ‫מתערב‪ ,‬כותב אליו ושואל ״מדוע חדלתי להחליף מכתבים‬
‫‪ .1937‬דבורה בארון מתה בשנת ‪ .1956‬היא לא השאירה‬                      ‫עם אחותו״‪ .‬הוא מתלבט‪ ,‬מבקש להתקרב שוב לדבורה‪,‬‬
‫שום תעודה או מכתב שיוכיחו את אהבתה וארוסיה לבן‪-‬‬                     ‫ומתחרט‪ :‬״מוטב לי ולנפשי שלא אתקרב אליך״‪ .‬מגיע ראש‬
‫אליעזר‪ .‬בן‪-‬אליעזר עצמו התחתן‪ ,‬חצי שנה לאחר נשואי‬                    ‫השנה‪ ,‬מקובנה אין מכתב והוא כותב‪ :‬״אני אוהב אותה בכל‬
‫דבורה בארון‪ ,‬עם מינה קפלן‪ .‬הוא עלה לארץ עם רעייתו‬                   ‫מאודי‪ .‬ובלעדיה עולמי שומם״‪ .‬בשלב זה מסתיימת מחברת‬
‫בשנת ‪ 1925‬והצטרף למערכת ״הארץ״‪ .‬לא היו לו כאן‬                       ‫היומן‪ .‬התאריך האחרון הוא כ״ב תשרי תרס׳׳ו)סוף שנת‬
‫קשרים מיוחדים עם משפחת בארון‪-‬אהרנוביץ‪ .‬בשנת ‪1934‬‬                    ‫‪ .(1905‬הרומן עם דבורה בארון על עליותיו ומורדותיו‬
‫כתב ביקורת בעתון ״הארץ״ על ספרה של דבורה בארון‬                      ‫נמשך עוד שלוש שנים נוספות‪ ,‬ומהלכיו העיקריים ידועים‬
‫״קטנות״‪ :‬״התכונה העיקרית הלוקחת את לב הקורא בש­‬                     ‫לנו מחליפת מכתבים בין בן־אליעזר וידידיו הסופרים ברנר‬
‫לוש הנובלות של דבורה בארון היא האהבה העמוקה אל‬
‫הפינה המתוארת ואל אנשיה‪ ,‬זו האהבה המביאה לידי‬                                                                           ‫וברקוביץ‪.‬‬
‫רחמים‪ ,‬או יותר נכון‪ :‬אהבה שהיא רחמים״‪ .‬בן־אליעזר מת‬                 ‫במכתב לברנר שישב אז בלונדון וערך את ״המעורר״‬
                                                                    ‫במרץ ‪ ,1906‬הוא כותב )בן־אליעזר שהה אז בפאריס(‪:‬‬
                                                  ‫בשנת ‪.1944‬‬        ‫״בתור עורך עשה נא דבר מה‪ :‬כתוב נא אל העלמה בארון‬
                                                                    ‫בשמי‪ ,‬כי תשלח בשביל ׳המעורר׳ איזה דבר ביליטריסטי״‬
 ‫לעיון נוסף‪ :‬״המחצית הראשונה‪ ,‬דבורה בארון חייה ויצירתה״‬

 ‫‪ -‬נ‪ .‬גוברין; עם סיפורים של דבורה בארון שההדיר אבנר‬

                                      ‫הולצמן‪ .‬הוצאת ״מוסד ביאליק״‪.‬‬

‫‪3‬ו‬
   8   9   10   11   12   13   14   15   16   17   18