Page 168 - GK-10
P. 168

‫‪ 166‬ןושש הנליאו קאילופ הריאמ‬

‫יתר על כן‪ ,‬מנהג זה אפיין את הפיקוח על העתקת הקוראן ועל הפצתו בידי נאמניו של‬
‫הנביא מוחמד‪ .‬עולמו התרבותי של יפת עולה גם מן המונח הערבי 'נסכ'ה'‪ ,‬שבו הוא‬
‫משתמש כאשר הוא מתייחס ל'עותק' של התורה שהתגלה בהיכל‪ 19.‬נראה שהפרשן‬
‫הקראי היחיד שקדם ליפת בעצם ההתייחסות לספר שנתגלה בהיכל הוא קרקסאני‪ ,‬אך‬
‫אין הוא מפתח את הרעיון שמדובר באחד משני עותקים מקוריים פרי ידיו של משה‪20.‬‬
‫מבחינת תולדות הפרשנות היהודית‪ ,‬ההשוואה לעמדתם של פרשני ימי הביניים‬
‫באירופה הנוצרית ביחס למהותו של הספר שנתגלה בהיכל מאירת עיניים‪ ,‬כי הם‬
‫מדגישים‪ ,‬בניגוד ליפת‪ ,‬את הקיטוע ההיסטורי בהעתקתה של התורה‪ ,‬בהתאם לרוח‬
‫הסיפור‪ .‬כך‪ ,‬למשל‪ ,‬מציעים רש"י (נולד בשנת ‪ )1040‬ותלמידו ר' יוסף קרא‪' :‬ספר התורה‬
‫מצאתי – טמון תחת הנדבך; שהטמינוהו שם כששרף אחז את התורה'‪ 21.‬לדידם‪,‬‬
‫העותק המקורי של התורה נשרף בידי המלך אחז‪ ,‬ואילו ההעתק (היחיד) ששרד ממנו‪,‬‬
‫אשר ניצל והוחבא מן הש ֵרפה‪ ,‬כבר לא היה ידוע בימי יאשיהו‪ .‬בכל מקרה‪ ,‬הם אינם‬
‫מייחסים למשה הכנה של שני עותקים של התורה‪ ,‬כפי שכותב יפת על פי ספר דברים‪.‬‬

‫‪The Book in the Islamic World: The Written Word and Communication in the Middle East, Albany‬‬                ‫‪1	 9‬‬
                                                                                                            ‫‪	20‬‬
‫‪1995; G. Schoeler, ‘Writing and Publishing: On the Use and Function of Writing in the First Centuries‬‬
                                                                                                            ‫‪	21‬‬
‫‪ ;of Islam’, Arabica, 44, 3 (1997), pp. 423–435‬ובהקשר הערבי‪-‬היהודי‪ ,‬ראו‪ :‬מ' פרנקל‪' ,‬קנון וחברה –‬
‫הקנון הספרותי ככלי לגיבוש העילית החברתית בחברת הגניזה'‪ ,‬הקנון הסמוי מן העין‪ :‬חקרי קנון וגניזה‪,‬‬

                                      ‫בעריכת מ' בן ששון ואחרים‪ ,‬ירושלים תשע"א‪ ,‬עמ' ‪.110–88‬‬
‫על נוסח הקוראן שיצר הכ'ליף עותמאן‪ ,‬הנקרא גם 'מצחף עות'מאן'‪ ,‬ראו‪J. Burton, The Collection :‬‬
‫‪ .of the Qur’ān, Cambridge 1977, p. 3‬בשכבת הלשון העברית של ימי הביניים אף נקלט השם 'נוסח'‬
‫(כמונח משוערב) לציון סדר התפילות‪ ,‬ובתקופה מאוחרת יותר‪ ,‬בימי ההשכלה‪ ,‬הוא בא לציין גרסה‪,‬‬

                                                            ‫טופס או צורה מסוימת של טקסט‪.‬‬
‫לא מצאנו מקום שבו קרקסאני טוען במפורש כי הטקסט שנתגלה בהיכל הוא עותק פרי ידו של משה‪.‬‬
‫עם זאת‪ ,‬קרקסאני מתפלמס עם הטענה שעזרא הסופר תיקן את הטקסט המקראי‪ ,‬ומדגיש את מסירתו‬
‫מדור לדור כצורתו הנתונה באמצעות מסורת והסכמה כללית ('נקל ואג'מאע')‪ .‬ראו‪ :‬קהן (לעיל‪ ,‬הערה‬
‫‪ ,)7‬עמ' ‪ .61‬ואת התרגום לאנגלית מתוך‪Yaqūb al-Qirqisānī, Kitāb al-anwār wal–marāqib: Code of :‬‬

‫‪Karaite Law, ed. L. Nemoy, New York 1939, II.18.5: ‘Analogous to the Sabbath in respect of the true‬‬

‫‪consensus and transmission (al–ijmāʾ wal-naql al-ṣaḥīḥ) is the correctness of the Torah and of the other‬‬

‫‪books of the prophets, which are in the hands of the entire nation (umma) from East to West, without‬‬

‫‪differences, additions, or omissions, but with the same text. The addition or omission of a verse occurs‬‬

‫‪only in some copies by oversight or error. If an omission occurs, everyone recognizes that it is an error.‬‬

‫‪They transmit it [= the text] from age to age, from the time of the prophets until the present. The same‬‬

‫’‪.applies to the [tradition of] the shape of the letters of the alphabet, their ordering, and organization‬‬
                                               ‫ראו גם‪ :‬קרקובסקי (לעיל‪ ,‬הערה ‪ ,)4‬עמ' ‪.125–124‬‬

‫רבי יוסף קרא משתמש באותו משפט למעט המילה 'שם'‪ .‬ראו‪ :‬מ' כהן (מהדיר)‪ ,‬מקראות גדולות הכתר‪,‬‬
                                                       ‫ח‪ :‬ספר מלכים‪ ,‬רמת‪-‬גן תשנ"ה‪ ,‬עמ' ‪.263‬‬
   163   164   165   166   167   168   169   170   171   172   173