Page 168 - GK-10
P. 168
166ןושש הנליאו קאילופ הריאמ
יתר על כן ,מנהג זה אפיין את הפיקוח על העתקת הקוראן ועל הפצתו בידי נאמניו של
הנביא מוחמד .עולמו התרבותי של יפת עולה גם מן המונח הערבי 'נסכ'ה' ,שבו הוא
משתמש כאשר הוא מתייחס ל'עותק' של התורה שהתגלה בהיכל 19.נראה שהפרשן
הקראי היחיד שקדם ליפת בעצם ההתייחסות לספר שנתגלה בהיכל הוא קרקסאני ,אך
אין הוא מפתח את הרעיון שמדובר באחד משני עותקים מקוריים פרי ידיו של משה20.
מבחינת תולדות הפרשנות היהודית ,ההשוואה לעמדתם של פרשני ימי הביניים
באירופה הנוצרית ביחס למהותו של הספר שנתגלה בהיכל מאירת עיניים ,כי הם
מדגישים ,בניגוד ליפת ,את הקיטוע ההיסטורי בהעתקתה של התורה ,בהתאם לרוח
הסיפור .כך ,למשל ,מציעים רש"י (נולד בשנת )1040ותלמידו ר' יוסף קרא' :ספר התורה
מצאתי – טמון תחת הנדבך; שהטמינוהו שם כששרף אחז את התורה' 21.לדידם,
העותק המקורי של התורה נשרף בידי המלך אחז ,ואילו ההעתק (היחיד) ששרד ממנו,
אשר ניצל והוחבא מן הש ֵרפה ,כבר לא היה ידוע בימי יאשיהו .בכל מקרה ,הם אינם
מייחסים למשה הכנה של שני עותקים של התורה ,כפי שכותב יפת על פי ספר דברים.
The Book in the Islamic World: The Written Word and Communication in the Middle East, Albany 1 9
20
1995; G. Schoeler, ‘Writing and Publishing: On the Use and Function of Writing in the First Centuries
21
;of Islam’, Arabica, 44, 3 (1997), pp. 423–435ובהקשר הערבי-היהודי ,ראו :מ' פרנקל' ,קנון וחברה –
הקנון הספרותי ככלי לגיבוש העילית החברתית בחברת הגניזה' ,הקנון הסמוי מן העין :חקרי קנון וגניזה,
בעריכת מ' בן ששון ואחרים ,ירושלים תשע"א ,עמ' .110–88
על נוסח הקוראן שיצר הכ'ליף עותמאן ,הנקרא גם 'מצחף עות'מאן' ,ראוJ. Burton, The Collection :
.of the Qur’ān, Cambridge 1977, p. 3בשכבת הלשון העברית של ימי הביניים אף נקלט השם 'נוסח'
(כמונח משוערב) לציון סדר התפילות ,ובתקופה מאוחרת יותר ,בימי ההשכלה ,הוא בא לציין גרסה,
טופס או צורה מסוימת של טקסט.
לא מצאנו מקום שבו קרקסאני טוען במפורש כי הטקסט שנתגלה בהיכל הוא עותק פרי ידו של משה.
עם זאת ,קרקסאני מתפלמס עם הטענה שעזרא הסופר תיקן את הטקסט המקראי ,ומדגיש את מסירתו
מדור לדור כצורתו הנתונה באמצעות מסורת והסכמה כללית ('נקל ואג'מאע') .ראו :קהן (לעיל ,הערה
,)7עמ' .61ואת התרגום לאנגלית מתוךYaqūb al-Qirqisānī, Kitāb al-anwār wal–marāqib: Code of :
Karaite Law, ed. L. Nemoy, New York 1939, II.18.5: ‘Analogous to the Sabbath in respect of the true
consensus and transmission (al–ijmāʾ wal-naql al-ṣaḥīḥ) is the correctness of the Torah and of the other
books of the prophets, which are in the hands of the entire nation (umma) from East to West, without
differences, additions, or omissions, but with the same text. The addition or omission of a verse occurs
only in some copies by oversight or error. If an omission occurs, everyone recognizes that it is an error.
They transmit it [= the text] from age to age, from the time of the prophets until the present. The same
’.applies to the [tradition of] the shape of the letters of the alphabet, their ordering, and organization
ראו גם :קרקובסקי (לעיל ,הערה ,)4עמ' .125–124
רבי יוסף קרא משתמש באותו משפט למעט המילה 'שם' .ראו :מ' כהן (מהדיר) ,מקראות גדולות הכתר,
ח :ספר מלכים ,רמת-גן תשנ"ה ,עמ' .263
