Page 146 - ginzei qedem 8

‫יאיר צורן‬ ‫‪146‬‬

‫מן התארים ]שבהם מתארים אותו[‬ ‫אלכאלק ען צפאת אלמכלוקין תם אנה‬
‫הבריות‪ 45.‬וכך טען גם באיגרת ובספר‪.‬‬ ‫אדעא ברסאלה וכתאב‪.‬‬

‫וכן טען כי דת האלוהים יתעלה בטלה‬ ‫‪ 95‬ואדעא אן שריעה אללה ]ת״ע[ בטלת ואן‬
‫וכי ספרו קיים ואלה התוצאות‪ 46.‬כאן‬ ‫כתאבה הו אלתאבת ועליה אלמחצול‬
‫מגיעה עזות המצח לשיאה‪ .‬וכאשר הם‬ ‫והדא פי גאיה מא יכון מן אלקחה‪.‬‬
‫מאמינים כי‪ 47‬ישו‪ 48‬הוא בנו כטענתם‬ ‫וענד מא אעתקד]ו[ פי ישו אן הו ולדה‬
‫וכי בני ישראל‪ 49‬צלבוהו בימי בית שני‪,‬‬ ‫)‪82‬ב( עלי מא יזעמון וכאנו בני ישראל‬
‫האמינו כי ישראל כולם ראויים לכליה‬ ‫‪ 100‬קד צלבוה פי זמאן בית שני אעתקדו‬
‫ואבדון‪ ,‬אשר על כן החלו לשפוך את דמי‬ ‫אן ישראל כלהם מסתחקין אלאבאדה‬
‫ישראל ולהעיז פנים כלפי אלוהים יתעלה‬ ‫ואלהלאך פאכדו פי אן יספכו דמי ישר'‪.‬‬

‫‪ ,([p ,[1937-1938. 439‬ואף מפנה לפירושו של יפת לפסוק זה )ראו שם‪ ,‬הערה ‪ .(75‬תודתי לידידי‬ ‫‪45‬‬
‫אורי מלמד שהפנני לעניין זה‪ .‬עוד לעניין שימושה של הארמית בחיבורים ערביים־יהודיים ראו‪:‬‬
‫בלאו )להלן‪ ,‬הערה ‪ ,(59‬עמ' ‪ .45-44‬בפירושו ל׳תפלצתך השיא אותך זדון לבך שכני בחגוי הסלע'‬ ‫‪46‬‬
‫נוקט יפת לשון מפורשת ונחרצת אף יותר כלפי הנצרות‪' :‬הקרוב ]אל השכל[ באומרו ותפלצתך כי‬ ‫‪47‬‬
‫ירמוז בו אל הצלוב שרוב האומות קיבלוהו עליהן והולכו שולל על ידו‪ .‬ואומרו זדון לבך הוא העזת‬ ‫‪48‬‬
‫פניו כלפי האל באומרו‪ :‬המשיח הוא בן אלוהים והוא אשר ברא את העולם וכאלה מן הדברים‬ ‫‪49‬‬
‫שמכחיש השכל‪ .‬ואפשר כי הזכיר את סיעתו שפיתתה אותו להכניס את האומות בדתו והזכיר את‬
‫התבצרות עירו המוליכה אותו שולל‪ ,‬כלומר את ערי אדום הבצורות שלא ניתן לכובשן' )ראו‪ :‬כ״י ל‪,2‬‬
‫דף ‪188‬ב(‪ .‬ייחוסה של בריאת העולם לישו שכיח מאוד בפולמוס האנטי־נוצרי‪ ,‬והוא חושף למעשה‬

‫את עומק אמונת השילוש‪ ,‬שהנצרות אינה מעזה לבטא במפורש‪.‬‬
‫תפיסה זו‪ ,‬המזכירה מאוד את תורת התארים השליליים של הרמב״ם‪ ,‬מופיעה אצל יפת כבר בפירושו‬
‫לבראשית )ראו‪ :‬בן שמאי‪ ,‬שם‪ ,‬ב‪ ,‬נספח ב‪ ,‬עמ' סג‪ ,‬וכן דברי המחבר‪ ,‬שם‪ ,‬א‪ ,‬עמ' ‪ .(242-230‬הצירוף‬
‫'צפה אלמכ'לוק' מופיע כבר בפירושו לשמות ד‪ ,‬א )ראו‪ :‬בן שמאי‪ ,‬שם‪ ,‬ב‪ ,‬עמ' קמו(‪ ,‬ובפירושו ל'וירד‬
‫ה' על הר סיני' )שמות יט‪ ,‬כ( אומר יפת כי 'לא ייתכן לומר עליו )על האל‪ ,‬יתעלה( כי הוא בתוך‬
‫העולם או חוצה לו באשר אלה הם מתארי הנבראים' )אוצאף אלמכ'לוקין; ראו‪ :‬כ״י אק‪ ,3‬דף ‪53‬ב‪,‬‬

‫שורות ‪.(8-7‬‬
‫לפולמוסו של יפת עם טענתם של הנוצרים לביטולה של התורה ראו‪ :‬שלוסברג ופוליאק )לעיל‪,‬‬

‫הערה ‪ ,(9‬עמ' ‪ ,73‬הערה ‪.39‬‬
‫עוד דוגמאות לעניינו של חילוף זה )בין אנה ל־אן הו( ראו‪ :‬י' בלאו‪ ,‬דקדוק הערבית היהודית של‬

‫ימי־הביניים‪ ,‬ירושלים תשנ״ה‪ ,‬עמ' ‪ ,221‬סעיף ‪342‬ג‪.‬‬
‫הכתיב יש״ו מעיד על איחורו של כתב היד‪ ,‬המכיר את דרישת השם יש״ו כנוטריקון‪ :‬ימח שמו וזכרו‪.‬‬
‫עם זאת‪ ,‬מרים גולדשטיין זיהתה כתיב זה בכתב יד של תולדות ישו מן המאה השלוש עשרה או‬
‫הארבע עשרה‪ .‬ראו‪M. Goldstein, ‘Early Jewish-Christian Polemic in Arabic: Judeo- :‬‬

‫*‪Arabic Versions of Toledot Yeshu’, Ginzei Qedem, 6 (2010), p. 27‬‬
‫אמנם אין מדובר כאן בימי המקרא כי אם בימי הבית השני‪ ,‬והכינוי ליהודי‪ ,‬או ליהודים‪ ,‬הוא ישראל‪.‬‬
‫יתרה מזו‪' ,‬ישראל' הוא הוא המונח הנוהג כאן‪ ,‬אך ייתכן‪ ,‬כפי שהציע לי ידידי שמעון שטובר‪ ,‬כי‬

‫לפנינו אשגרה לשונית בהשפעת 'בנו אסראיל' שבקוראן‪.‬‬