Page 45 - זכרונות חדשים לאתר

‫׳קם רעב לאגדה׳‪ :‬תחיית האגדה העברית ‪43‬‬

‫חיבורו של שמואל יוסף (רש"י) פין‪‘ ,‬מאמר על הגדה‘ (‪ ,)1884‬מצביע על‬
‫נתיביה החדשים של האגדה בתקופתו למרות זיקתו הברורה למסורת הפרשנית‬
‫של המשכילים‪ 10.‬בדומה לקודמיו הצטדק פין על הופעתם של יסודות על–‬
‫טבעיים בסיפורי חז"ל‪ ,‬אולם בשונה מקודמיו הוא הציג את סיפורי האגדה‬
‫כרָשות אמנותית בעלת ערך משל עצמה‪ ,‬המיטיבה לפנות לרגש ולדמיון‬
‫ואינה זקוקה לתיווך פרשני‪ .‬חלוקת האגדה לסוגים אצל פין התבססה‪ ,‬בדומה‬
‫למגמה הספרותית–פולקלוריסטית של האחים גרים‪ ,‬על חשיבותם המרכזית‬
‫של מאפיינים נרטיביים בסיפור והעדיפה אותם על קריטריונים היסטוריים או‬
‫פרשניים‪ .‬בדומה לצונץ הציע פין לחלק את האגדה גם לפי תפקידיה‪ ,‬למשל‬
‫לאגדות מוסר ולאגדות חכמה‪ .‬יתרה מזאת‪ ,‬הוא הציע לוותר על הפסוק או‬
‫לפחות לראות בו קישוט ולא ציר מרכזי בעלילה והסביר זאת בעזרת דימוי‪:‬‬
‫‘כל איש משכל יודע להבדיל בין הזג והחרצן‪ ,‬ובין הגוף והבגד‪ ,‬ויבין כי הבגד‬
‫הזה הוא צורה בלתי קיימת בחומר המאמר ואינה קשורה עמו‘‪ 11‘.‬דברים אלה‬
‫לא רק מחלישים את אחיזתה רבת החשיבות של אגדת חז"ל במקרא‪ ,‬אלא‬
‫מערערים על ההבחנה העקרונית של אנשי ‘חכמת ישראל‘ בין מדרש לסיפור‬
‫אגדה ועל העדפתו של הראשון‪ 12.‬בהיעדר הגושפנקה המקראית נותרו שאלות‬
‫עקרוניות — כגון מהו מקור סמכותו החדש של הטקסט‪ ,‬או מהם תפקידיו‬
‫מלבד פירוש המקרא וטיפוח מסורות רבניות — ללא מענה חד–משמעי‬

‫ומוסכם‪.‬‬

‫‪ 10‬ציטוטים מן המאמר הופיעו כחלק מן ה'הסכמה' שצירף פין לאנתולוגיה של זאב יעבץ‪,‬‬
‫'שיחות מני קדם' (‪ .)1887‬דברים נוספים על משנתו ותרומתו של פין ראו אצל פיינר‪ ,‬רש"י‬

‫פין; הנ"ל‪ ,‬מלחמת תרבות‪ ,‬עמ' ‪.230-181‬‬
‫‪ 11‬פין‪ ,‬על הגדה‪ ,‬עמ' ‪ .101‬בגישה הספרותית–פולקלוריסטית לאגדה קדמו לפין איליה‬
‫אורשנסקי ומשה גסטר‪ .‬ראו קיל‪ ,‬מורשת אבודה‪ ,‬עמ' ‪ ;129-122‬אנ–סקי‪ ,‬האתנופואטיקה‪,‬‬
‫עמ' ‪ ;325‬יסיף‪ ,‬משה גסטר‪ .‬לצדם ואולי אף לפניהם פעלו החל מן המחצית הראשונה של‬
‫המאה התשע עשרה‪ ,‬בעיקר בגרמניה‪ ,‬עורכי ומספרי אגדות בעלי אוריינטאציה רומנטית‬
‫ובהם מיכאל זקס (‪ )Sachs, Stimmen vom Jordan und Euphrat, 1853‬ואברהם טנדלאו‬
‫(‪ .)Tandlau, Das buch der sagen und legenden, 1873‬בעלי אגדה אלה‪ ,‬באמצעות‬
‫תרגום פתגמים ואגדות מן המקורות לשפות אירופה‪ ,‬פנו לקהל יעד מעורב‪ .‬כך קיוו לקדם‬

‫את השתלבותם של יהודים באירופה‪.‬‬
‫‪ 12‬בהקשר זה מעניין לעקוב אחר התפתחות גישתו של לוי גינצבורג‪ ,‬אשר במאמרו 'הגדות‬
‫קטועות' [‪ ]1913‬אימץ את ההבחנה של אנשי 'חכמת ישראל' בין מדרש לסיפור אגדה על‬
‫סמך קרבתו של הסיפור לתרבות העממית (גינצבורג‪ ,‬הלכה ואגדה‪ ,‬עמ' ‪ ,)220‬ו–‪ 25‬שנים‬
‫מאוחר יותר דחה הבחנה זו במאמרו 'פולקלור יהודי‪ :‬מזרח ומערב' [‪ ,]1937‬וקבע‪ ,‬כי אין‬

‫לה יסוד אובייקטיבי (הנ"ל‪ ,‬פולקלור יהודי‪ ,‬עמ' ‪.)61‬‬