Page 158 - גנזי קדם יא
P. 158

‫‪  156‬ןמשיילפ ףסויו ברגסולש רזעילא‬

‫אובייקטיבי‪ ,‬ולכן החוק המקראי דרש 'לפרוש את השמלה'‪ .‬על פי פשוטו של‬
‫החוק‪ ,‬חובת ההוכחה מוטלת על הנערה‪ ,‬ואילו הבעל יכול לבסס את טענתו רק‬
‫על תחושתו הסובייקטיבית‪ .‬הגישה שהבעל אינו יכול לטעון ללא ראיות התקבלה‬
‫בהדרגה בספרות חז"ל‪ .‬ההלכה הקדומה הייתה ככל הנראה ברוח דבריו של רבי‬
‫אליעזר [בן יעקב]‪' 31:‬דברים ככתבן' (ספרי לדברים‪ ,‬רלז‪ ,‬עמ' ‪ ;270‬בבלי‪ ,‬כתובות מו‬
‫ע"א)‪ .‬עמדה זו נמסרת בשם הבייתוסים במגילת תענית‪ 32.‬שלב מאוחר יותר מיוצג‬
‫בשיטת רבי ישמעאל‪ ,‬המסייגת את מבחן השמלה וקובעת שיש ללבן את הדברים‬
‫היטב‪' :‬יחוורו הדברים כשמלה' (שם‪ ,‬עמ' ‪ 33.)269‬השלב האחרון הוא שיטת רבי‬
‫עקיבא שיש להביא עדים (שם‪ ,‬עמ' ‪ ,)270‬דרישה שהועצמה על ידי תלמידו‪ ,‬רבי‬

      ‫יהודה‪ ,‬שדרש מן הבעל לשכור עדים בכספו (ראו‪ :‬בבלי‪ ,‬סנהדרין פו ע"א)‪.‬‬
‫לדעת יפת‪ ,‬את האמירה‪' :‬נשאתי את האשה הזאת ובאתי אליה ולא מצאתי‬
‫לה בתולים' חייב לומר הבעל בלבד‪ ,‬במעמד אנשים המעידים עליו את מה שאמר‪.‬‬
‫יפת מפרש אפוא כשיטתו של רבי עקיבא‪ .‬עם זאת‪ ,‬ניתן להצביע על הבדל בין‬

‫שגרסו 'רבי אליעזר'‪ ,‬דהיינו רבי אליעזר בן הורקנוס‪ ,‬המייצג בדרך כלל את ההלכה הקדומה (יצחק דב‬
‫גילת‪ ,‬משנתו של רבי אליעזר בן הורקנוס‪ ,‬תל אביב תשכ"ח‪ ,‬עמ' ‪ .)35–7‬אהרן שמש ('דימויי זיווגים‬
‫אסורים לכלאים ושעטנז בספרות כת מדבר יהודה'‪ ,‬יובל לחקר מגילות ים המלח‪ ,‬בעריכת גרשון ברין‬
‫ובלהה ניצן‪ ,‬ירושלים תשס"א‪ ,‬עמ' ‪ )194‬סבור‪ ,‬שגם רבי אליעזר לא פירש את הכתוב לגמרי כפשוטו‪,‬‬
‫כלומר שיש להוציא את הנערה למיתה רק על סמך בדיקת השמלה‪ .‬לדבריו‪' :‬רבי אליעזר ורבי ישמעאל‬
‫קוראים את התורה כפשוטה רק בנוגע לחלקה הראשון של הפרשה‪ ,‬כלומר בדינו של האיש המוציא‬
‫שם רע'‪ .‬הוא מדייק זאת מלשונה הסתמי של דרשת הספרי לדברים (רלט‪ ,‬עמ' ‪' :)270‬לא נמצאו‬
‫בתולים לנערה‪ ,‬אין עדים להזים עדיו של זה'‪ .‬לדבריו‪ ,‬מדרש סתמי זה נאמר ללא חולק‪ ,‬לפי שלשיטתו‬
‫כל הוויכוח הוא רק על ענישת הבעל על סמך הוכחת השמלה‪ ,‬ולא על השימוש בהוכחת השמלה‬
‫כדי להוציא להורג את הנערה‪ .‬ברם‪ ,‬אופיו האקלקטי של המדרש (ראו‪ :‬דוד הנשקה‪ ,‬משנה ראשונה‬
‫בתלמודם של תנאים אחרונים‪ ,‬רמת גן תשנ"ז‪ ,‬עמ' ‪ ;141‬שם‪ ,‬עמ' ‪ )151‬אינו מאפשר להסיק מסקנות‬
‫חד משמעיות על סמך הדרשה האנונימית‪ .‬אף קשה להתבסס על שתיקת התנאים לגבי 'אם לא נמצאו‬
‫בתולים' כראיה לטיעונו של שמש‪ ,‬מכיוון שקשה להניח שקיים פיצול בין 'ופרשו השמלה' לבין 'לא‬
‫נמצאו בתולים לנערה'‪ ,‬שהרי בתורה הדברים מוצגים כרצף אחד‪ .‬אנו סבורים כשיטתו של דוד הלבני‬
‫(מקורות ומסורות‪ ,‬סדר נשים‪ ,‬טורונטו תשנ"ג‪ ,‬עמ' קפח)‪ ,‬שיש להבין את דברי רבי אליעזר כפשוטם‬
‫(ראו גם‪ :‬משה הלברטל‪ ,‬מהפכות פרשניות בהתהוותן‪ :‬ערכים כשיקולים פרשניים במדרש ההלכה‪,‬‬
‫ירושלים תשנ"ט‪ ,‬עמ' ‪ ,90–88‬לגבי עמדת רבי אליעזר)‪ .‬מכל מקום‪ ,‬מכאן ואילך נכתוב רק 'רבי אליעזר'‪,‬‬

                                                                            ‫על סמך הערה זו‪.‬‬
                                              ‫‪ 3	 2‬ראו‪ :‬נעם‪ ,‬מגילת תענית (לעיל‪ ,‬הערה ‪ ,)13‬עמ' ‪.211‬‬
‫‪ 	33‬לדעת שמש (‪Aharon Shemesh, ‘4Q271.3: A Key to Sectarian Matrimonial Law’, Journal of Jewish‬‬
‫‪ ;Studies, 49 [1998], pp. 256–257‬הנ"ל [לעיל‪ ,‬הערה ‪ ,]31‬עמ' ‪ ,)193‬שיטה דומה נהגה בכת מדבר יהודה‪.‬‬
‫אנשי הכת מסרו את הבדיקה לידיהן של נשים מומחיות וגורלה של הנערה היה נחרץ על פי חוות דעתן‬

                                                                                 ‫המקצועית‪.‬‬
‫‪ 3	 4‬אמנם גם מדברי המדרש‪' :‬ואמר‪" :‬את האשה הזאת" – מלמד שאין אומר דבריו אלא בעמידתה' (ספרי‬
   153   154   155   156   157   158   159   160   161   162   163