Page 198 - גנזי קדם יא
P. 198

‫‪  196‬ןמשיילפ ףסויו ברגסולש רזעילא‬

‫כן (=כאן) 'ישקל' ונאמר להלן 'שקלים'‪ ,‬מה 'שקלים' האמור להלן בשקל‬
‫הקדש‪ ,‬אף שקלים האמור כאן בשקל הקדש‪ .‬אבל אי אתה יודע כמה הוא‬
‫כסף‪ .‬הרי אני דן‪ :‬נאמר כאן 'כסף' ונאמר באונס 'כסף' (דברים כב‪ ,‬כט)‪ ,‬מה‬
‫כסף האמור באונס חמשים כסף‪ ,‬אף כסף האמור כן חמשים כסף‪ .‬תלמוד‬
‫לומר‪' ...‬כמהר הבתולות' – הרי כל הבתולות כזו‪ ,‬מה זו בכסף אף כל‬
‫הבתולות בכסף‪ ,‬מה זו בחמשים כסף אף כל הבתולות בחמשים כסף‪ .‬רבן‬
‫שמעון בן גמליאל אומר‪ :‬כתובת אשה אין לה קיצבה מן התורה (מכילתא‬

                  ‫דרשב"י כב‪ ,‬טז‪ ,‬מהדורת אפשטיין־מלמד‪ ,‬עמ' ‪161.)209‬‬

‫(יב) משמעות הנימוק 'כי הוציא שם רע על בתולת ישראל' (פסוק יט)‪ :‬תוספת‬
‫המילים 'כי הוציא שם רע על בתולת ישראל' היא‪ ,‬לדעת יפת‪ ,‬הנימוק לעונש‬
‫ולקנס המוטל על הבעל‪ .‬יפת מציין‪ ,‬כי המילים 'על בתולת ישראל' מלמדות‬
‫שהקנס הנזכר ייחודי למוציא שם רע‪ ,‬משום שללא מילים אלה היינו מחייבים‬

                       ‫בקנס זה כל מי שאומר דברים מגונים על אדם מישראל‪.‬‬
‫זאת ועוד‪ ,‬יפת מדגיש שרק הוצאת שם רע על בתולת ישראל בנושא הבתולים‬
‫מחייבת קנס שכזה‪ ,‬ולא אמירת דברי גנאי בעלמא על בתולת ישראל‪[' ,‬לפי‬
‫ש]השם הרע בבתולים הוא מה שמייחד אותה ולא דבר אחר'‪ .‬יפת מביא בשמו של‬
‫פרשן אחר‪ ,‬שאין הוא נוקב בשמו‪ ,‬שהמילים 'הוציא שם רע' נועדו ללמד כי לא כל‬
‫המוציא דבר שקר מפיו חייב בקנס‪ ,‬אלא רק המוציא שם רע על בתולת ישראל‪.‬‬

‫‪ 	161‬מחלוקת זו משתקפת גם בדעות האמוראים בסוגיית הירושלמי‪ ,‬כתובות א ב‪ ,‬כה ע"א–ע"ב‪' :‬בתולה‬
‫כתובתה מאתים ואלמנה מנה כו' חונה בשם שמואל בשקל הקודש‪ ,‬רבי בא בר בינא אמר מטבע יוצא'‪.‬‬
‫לדעת שמואל‪ ,‬סוג המטבע של הכתובה אינו משתנה ממקום למקום והוא צמוד לערכו של 'שקל‬
‫הקדש' (שהוא מנה צורי‪ ,‬כמבואר בתוספתא‪ ,‬בכורות ו‪ ,‬יב‪ ,‬מהדורת צוקרמאנדל‪ ,‬עמ' ‪ .)541‬לעומת זאת‬
‫רבי בא בר בינא סבור שהמטבע הוא 'המטבע היוצא'‪ ,‬כלומר המטבע המקומי (כפירוש קרבן העדה‪,‬‬
‫ד"ה 'מטבע היוצא'; וראו‪ :‬תוספתא‪ ,‬שקלים ב‪ ,‬יא–יג‪ ,‬מהדורת ליברמן‪ ,‬עמ' ‪ .)210–209‬הסוגיה מבקשת‬
‫לדייק מלשון התוספתא (בכורות‪ ,‬שם) כשיטת רבי בא‪' :‬מתניתא מסייעה לרבי בא בר בינא‪" :‬וחמש‬
‫סלעים של בן במנה צורי; שלשים של עבד‪ ,‬חמשים של אונס ושל מפתה‪ ,‬מאה של מוצי' שם רע – כולן‬
‫בשקל הקודש במנה צורי"‪ .‬ולא תנא כתובת אשה עמהן?'‪ .‬תוספתא זו אינה מונה את הכתובה בין‬
‫החיובים הנקבעים במטבע הצורי‪ ,‬ויש כאן אפוא ראיה לשיטת רבי בא‪ ,‬הסבור שהכתובה נקבעת על‬
‫פי המטבע המקומי‪ .‬על כך משיבים‪' :‬אמר רבי אבין‪ :‬כלום למדו (מ)כתובת אשה לא מאונס וממפתה?'‪.‬‬
‫כלומר‪ ,‬הכתובה עצמה נלמדה ממוהר הבתולות של המפתה‪ ,‬שהוקש לתשלום חמישים הכסף של‬
‫האונס (מכילתא דרבי ישמעאל‪ ,‬נזיקין‪ ,‬יז‪ ,‬מהדורת הורוויץ־רבין‪ ,‬עמ' ‪ ;308‬מכילתא דרשב"י כב‪ ,‬טז‪,‬‬
‫מהדורת אפשטיין־מלמד‪ ,‬עמ' ‪' .)209‬מכיון דתנינן (=ששנינו) האונס והמפתה כמאן דתנא (=כמי ששנה)‬
‫כתובת אשה עמהן'‪ .‬ראו‪ :‬ליברמן (לעיל‪ ,‬הערה ‪ ,)137‬עמ' ‪ ,99‬שורות ‪ ;59–58‬ראו גם‪ :‬שרמר (לעיל‪ ,‬הערה‬

                                                                          ‫‪ ,)157‬עמ' ‪.245–244‬‬
   193   194   195   196   197   198   199   200   201   202   203