Page 209 - גנזי קדם יא
P. 209

‫'ער םש איצומ' תשרפל המודק תיארק פרשנות ‪207‬‬

     ‫מתאונה לפרסם את הדבר ברבים‪ ,‬כדי למנוע ממנה עונש מיתה אפשרי‪' :‬ואם לא‬
     ‫יפרסמו זאת וישיאו אותה על דעת שהיא בתולה‪ ,‬הרי שלכאורה היא זינתה‪ ,‬הגם‬

                                                              ‫ש[בפועל] לא זינתה'‪.‬‬
     ‫לפי חז"ל‪ ,‬לפחות לשיטת רבי עקיבא שהשתלטה על השיח ההלכתי‪ ,‬אין‬
     ‫כל הבדל בין נערה שזנתה מרצונה למוכת עץ‪ ,‬אלא אם כן מדובר בזנות בזמן‬
     ‫אירוסיה‪ .‬יפת‪ ,‬לעומת זאת‪ ,‬נאמן לשיטתו‪ ,‬שהנערה חייבת כי רימתה והציגה‬
     ‫עצמה כבתולה‪ ,‬ועל כן מבחין בין זנות ממש לבין תאונה‪ .‬נראה שלפי שיטתו הוא‬
     ‫יחייב אפילו נערה שעברה אונס ורימתה ונישאה כבתולה‪ ,‬שהרי העיקרון זהה‬
     ‫בשני המקרים‪ .‬יש להבין אפוא את דבריו‪' :‬יש הוכחה שקרה לה מקרה כלשהו' גם‬

                 ‫על אונס‪ ,‬והדבר גם מוכח מן השימוש שלו במונח זה בהמשך דבריו‪.‬‬
     ‫ואולם‪ ,‬לכאורה יש בדבריו של יפת סתירה‪ ,‬שהרי מן הדיוק שהוא מדייק‬
     ‫בהמשך ביאורו‪" ' :‬לזנות בית אביה" – יצא מה שאינו זנות'‪ ,‬משתמע שיש להרשיע‬
     ‫את הנערה אך ורק במקרה של זנות‪ ,‬קרי פשיעה מצד הנערה‪ ,‬ולא בגלל עצם קיום‬
     ‫יחסי המין או אפילו הסתרתם‪ .‬אכן‪ ,‬נראה שאין זו סתירה של ממש‪ ,‬כי הלשון‪:‬‬
     ‫'הרי שלכאורה היא זינתה‪ ,‬הגם ש[בפועל] לא זינתה' באה להסביר מדוע מוציאים‬
     ‫להורג נערה ללא הוכחה שזינתה‪ .‬למעשה‪ ,‬אם זה הנימוק כשלעצמו‪ ,‬לא ברור‬
     ‫מדוע יש לפטור במקרה של מוכת עץ‪ .‬יפת מציע כנראה‪ ,‬כפשוטו של הכתוב‪,‬‬
     ‫שבעניינים כגון אלה חובת ההוכחה מוטלת על הנערה ולא על הבעל‪ .‬אם תצליח‬
     ‫להוכיח שהיא מוכת עץ – היא הצילה את עצמה‪ ,‬ואם לא – הרי היא כמי שזנתה‬
     ‫אף שלא זנתה‪ .‬וכך‪ ,‬אף על פי שהיא מואשמת בזנות ולא בעצם אבדן הבתולים‪,‬‬
     ‫הרי שההרשעה היא על אבדן הבתולים‪ ,‬כל עוד הנערה לא הביאה הוכחה לכך‬
     ‫שבתוליה אבדו בתאונה‪ .‬גישתו נובעת כנראה מהיצמדותו ללשון החוק המקראי‪,‬‬
     ‫שעל פי פשוטו מטיל את חובת ההוכחה באופן בלעדי על הנערה‪ .‬עם זאת‪ ,‬יפת‬
     ‫אינו מסביר מה יהיה דינה של זו שתוכיח כי אמנם זנתה‪ ,‬אך שלא בזמן אירוסיה‪.‬‬
     ‫העובדה שיפת הרחיק לכת לדוגמה של מוכת עץ‪ ,‬כמצב המנוגד לזנות‪,‬‬
     ‫מלמדת שבמקרה שזנתה בזמן רווקותה היא תתחייב מיתה (כתפיסתה של‬
     ‫ההלכה הקדומה)‪ 179.‬תפיסה זו עולה בקנה אחד עם מה שכתב (לעיל‪ ,‬סעיף ב‪,1‬‬
     ‫סוף פסוק כ)‪' :‬ההבדל בין זו לבין המפותה הוא‪ ,‬שעניינה של ההיא התפרסם‬
     ‫ולכן ניצלה ממיתה‪ ,‬ואילו זאת הסתירה את עניינה ונתחייבה מיתה'‪ .‬גישתו זו‬
     ‫תואמת את מה שכתב בענייננו (שם‪ ,‬פסוק כא)‪' :‬לכן‪ ,‬כל נערה שאירע לה שיצאו‬

                                         ‫‪ 	179‬ראו‪ ,‬למשל‪ :‬שמש (לעיל‪ ,‬הערה ‪ ,)35‬עמ' ‪ ;112‬שם‪ ,‬עמ' ‪.215–209‬‬
   204   205   206   207   208   209   210   211   212   213   214