Page 236 - גנזי קדם יא
P. 236
234ןמשיילפ ףסויו ברגסולש רזעילא
של ההורים ,או שמעריך את יכולותיו להוציא לפועל את זממו באופן מופרז ,נגרר
להרפתקה מעין זו.
מובן שהסבר כזה רלוונטי רק לפי שיטותיהם של רבי אליעזר ורבי ישמעאל,
המתייחסות לבדיקת השמלה כפשוטה .לשיטת רבי עקיבא ,המחייבת עדים ,אין
כל משמעות לאמצעי הזהירות של ההורים ,שהרי מלכתחילה אין הרשעה על סמך
אבדן הבתולים בלבד.
עם זאת ,אף לשיטת רבי עקיבא ,המבטלת מכול וכול את ערכם של הבתולים
בהקשר של דין מוציא שם רע ,יש לאמצעי הזהירות חשיבות בגלל ההיבט הממוני
של הבתולים – תביעת הכתובה .בספרות חז"ל נזכרים השושבינים ,המייצגים
הן את החתן הן את הכלה ,ותפקידם לשמור על האינטרסים של שני בני הזוג:
שהאישה לא תציג דם בתולים מזויף ושהבעל לא יעלים את הבתולים287.
(ג) מהותו של קשר האישות בין הבעל המוציא שם רע לבין האישה (פסוק יד):
השם הרע שהבעל מוציא על אשתו הוא ,למעשה ,האשמתה בניאוף .הניאוף הזה
חמור יותר ,לדעת ישועה ,מכל ניאוף אחר ,לפי שהוא ניאוף של בת בבית אביה,
ולכן התורה קראה למעשה 'נבלה' ,ככתוב' :כי עשתה נבלה בישראל לזנות בית
אביה' .ישועה מוסיף ומבאר ,שהבעל אומר לדיינים 'את האשה הזאת לקחתי',
כדי להדגיש שהוא בא אליה לאחר הקידושים ,שהרי רק לאחריהם מותר לו לבוא
אליה.
בניגוד לתפיסה העולה מדברי ישועה ,שהזנות של הנערה בבית אביה נחשבת
חטא חמור ,חז"ל מדגישים את הזנות תחת קשר אישות 288.חז"ל קובעים במפורש
שרק בעל רשאי לבוא אל האישה ולא ארוס או יבם ,וכל שכן מצבי קשר אחרים
שאינם אישות גמורה ,כגון אמה העומדת ל'ייעוד'" ' :ואמר את האשה הזאת
לקחתי ואקרב אליה" – פרט לייעודין; "לקחתי" – פרט לשומרת יבם; "לקחתי" –
פרט לארוסה; "לקחתי" – פרט ליעודין' (ירושלמי ,כתובות ד ד ,כח ע"ג).
הברייתא הזאת מוציאה מכלל המוציא שם רע את המקרים שבהם קיים
קשר אישות שאינו נישואין גמורים :שומרת יבם ,ארוסה ומיועדת 289.בדומה
287ראו לעיל ,סעיף ב ,2פסקה ו.
2 88הדבר בא לידי ביטוי גם בגישתם של חכמים כלפי בת כוהן (ראו :שמש [לעיל ,הערה ,]35עמ' .)215–209
שם נאמר במפורש 'את אביה היא מחללת' (ויקרא כא ,ט) ,ובכל זאת חכמים התעלמו מן הפגיעה באב
וקבעו שהיא נענשת עקב הפרת נישואיה/אירוסיה.
2 89ראו :שמות כא ,ט; מכילתא דרבי ישמעאל ,נזיקין ,ג ,מהדורת הורוויץ־רבין ,עמ' ;258מכילתא דרשב"י
כא ,ח ,מהדורת אפשטיין־מלמד ,עמ' ;166בבלי ,קידושין יט ע"ב.
