Page 241 - גנזי קדם יא
P. 241
'ער םש איצומ' תשרפל המודק תיארק פרשנות 239
תהיה ִקרבה אל הנאשם 299.הדברים מקבלים משנה תוקף ככל שאנו מתקדמים
בזמן וגוברת השפעתה של שיטת רבי עקיבא ,הגורסת האחדה מוחלטת של
דיני הראיות 300,ובכך נפסלת כל אפשרות של קבלת ראיות שאינן עומדות בתקן
המחמיר של שני עדים כשרים301.
לדיוק של ישועה על סמך ההשוואה בין 'ואמר אבי הנערה' שבדין הבת לבין
'ותפשו בו אביו ואמו' שבדין בן סורר ומורה לא מצאנו התייחסות מפורשת
בספרות חז"ל .ואולם ,מתוך התייחסותם הנפרדת של המדרשים לשני המקרים
מתקבלת תמונה בעלת דמיון רב למה שמציג ישועה .לגבי הבת ,אנו מוצאים
אמנם התייחסות לאבי הנערה כבא כוח משפטי ,אך לא כגורם מכונן שבלעדיו לא
ייכון הדין של מוציא שם רע 302.לעומת זאת ,בדין בן סורר ומורה רווחת ההסכמה
שעצם קיומו של הדין מותנה בנוכחות ההורים ובהסכמתם.
בין תפקיד האב לתפקיד האם :במדרשים ,כמו במקרא ,קיימת הבחנה בין
תפקיד האב לתפקיד האם .כך ,למשל ,בספרי לדברים" ' :ואמר אבי הנערה אל
299ספרי לדברים ,רפ ,עמ' ;297וראו גם :משנה ,סנהדרין ג ,א; שם ,שם ,ד; מכות א ,ח; שבועות ד ,יא.
3 00כך גם לגבי הרשעת הנערה המאורסת שנאנסה 'על דבר אשר לא צעקה בעיר' (דברים כב ,כד) .ראו:
ספרי לדברים ,רמב ,עמ' .273
301שיטה זו מסתמכת על הציווי' :על פי שנים עדים יקום דבר' ,ומפרשת שהוא מתייחס לכל החוקים,
כולל אלה שהחוק עצמו מציע להסתמך בהם על ראיות אחרות ,דוגמת דין מוציא שם רע .על פי
ההבנה המקובלת ,יש ללמוד מן המילים 'יקום דבר' שעדותם של שני עדים כשרים ,בנוגע לכל חוק,
היא הראיה הבלעדית הרלוונטית ,וכל ראיה אחרת חסרה משמעות משפטית כשלעצמה ,אלא אם כן
יש בכוחה להכחיש את העדים .לאור הבנה זו ,קשה להבין את תפיסתם של חכמי ההלכה הקדומה,
הנראים כמתעלמים מפשוטו של מקרא .ברם ,נראה שהדבר לא הטריד כלל את החכמים שהלכו לפי
ההלכה הקדומה ,ובכללם רבי ישמעאל ,משום שלא ניתן להוכיח מדין 'שנים עדים' שאין להסתמך על
עדות נסיבתית .למעשה ,בתורה לא קיימת בשום מקום הנגדה בין עדות של עדים לעדות נסיבתית (על
ידי חפץ וכדומה) .ההתנגדות היחידה היא להסתמכות על עד אחד ,ככל הנראה משום שבמקרה זה אין
אפשרות של הצלבה ואימות (וזו הרי מטרת הדיון במשנת סנהדרין על חקירות ובדיקות [סנהדרין ד ,א;
ה ,א–ב]; ומעשה בן זכאי שבדק בעוקצי תאנים [סנהדרין ה ,ב] הוא דוגמה מובהקת לכך) .בכל מקום
שמוזכרים בתורה שני עדים ,הדבר נזכר בקשר לאיסור הסתמכות על עד אחד( :א) 'ּ ָכל ַמּ ֵכה ֶנ ֶפׁש ְל ִפי
ֵע ִדים ִי ְר ַצח ֶאת ָה ֹר ֵצ ַח ְו ֵעד ֶא ָחד ֹלא ַי ֲע ֶנה ְב ֶנ ֶפׁש ָלמּות' (במדבר לה ,ל); (ב) ' ַעל ִּפי ְׁש ַנ ִים ֵע ִדים א ֹו ְׁשֹלָׁשה
ֵע ִדים יּו ַמת ַהֵּמת ֹלא יּו ַמת ַעל ִּפי ֵעד ֶא ָחד' (דברים יז ,ו); (ג) 'ֹלא ָיקּום ֵעד ֶא ָחד ְּב ִאיׁש ְל ָכל ָע ֹון ּו ְל ָכל ַחָּטאת
ְּב ָכל ֵח ְטא ֲאֶׁשר ֶי ֱח ָטא ַעל ִּפי ְׁש ֵני ֵע ִדים א ֹו ַעל ִּפי ְׁשֹלָׁשה ֵע ִדים ָיקּום ָּד ָבר' (שם יט ,טו) .וכבר עמד על
כך הנשקה ([לעיל ,הערה ,]31עמ' ,)371–369שההלכה הקדומה ייחסה משקל ממשי גם לראיות שאינן
עדות של שני עדים ,ואפילו כדי לפסול את עדותם של שני עדים (עיינו שם) .אין אפוא סיבה להניח,
שחכמי ההלכה הקדומה יוותרו על הוראה מפורשת של המקרא לטובת השוואה שאינה חד משמעית,
ואף אינה פשוטו של המקרא ,כמבואר.
302כפי שנראה להלן.
