Page 18 - etmol_136

‫כות בכל המקומות שאליהם הגיע‪,‬‬ ‫מאת שלמה הרמתי‬ ‫בכל הדורות נמצאו בקהילות ישר­‬
‫ולכן סביד להניח‪ ,‬שדרש בעבדית‪.‬‬ ‫אל נואמים ודרשנים לסוגיהם —‬
‫ועבר מעיר לעיר ונפגש עם ראשי‬ ‫כולל לא־יהודים — שנשאו את‬
‫הרמב״ן דורש בירושלים‬ ‫הקהילות ובכל מקום דרש ברבים‬ ‫דבריהם בעברית‪ :‬מהם לעתים נדירות‬
‫וניהל משא ומתן על משרת הוראה‪.‬‬ ‫ומהם לעתים קרובות יותר‪ .‬בתימן‪,‬‬
‫ר׳ משה בן נחמן )רמב״ן‪,‬‬ ‫לאחר ניתוח העובדות והעלאת מספר‬ ‫למשל‪ ,‬היו הדרשות בעברית נוהל‬
‫‪ ,(1270-1194‬שבשנת ‪ 1267‬נאלץ‬ ‫שאלות לגביהן‪ ,‬הסיק מוריס‪ ,‬שראובן‬ ‫מקובל וכפי שכותב חוקר לשון יהודי‬
‫לעזוב את ספדד — בשל עימות עם‬ ‫דדש ולימד בעברית‪ :‬״כל השאלות‬ ‫תימן ש‪ .‬מורג הן‪ :‬״נאמרו הן בבית־‬
‫הכנסייה הנוצדית — עלה לארץ‪-‬‬ ‫הללו מתיישבות בנקל על‪-‬ידי ההנחה‪,‬‬ ‫הכנסת והן מחוצה לו במסיבות של‬
‫ישדאל משאת נפשו כשהוא בן ‪.73‬‬ ‫שהעברית הדבנית שימשה כשפת‬ ‫שמחה ושל אבל; וגם דברי התורה‬
‫תחילה הגיע לעכו ומשם עבד לידוש־‬ ‫הוראה עיקדית וגם כשפת הדרשה‬ ‫הקצרים — הנשמעים לפני ברכת‬
‫לים‪ .‬הרמב״ן‪ ,‬ששלט בלשון העבדית‬ ‫המזון‪ ,‬בעיקר בשבתות ובימים טובים‬
‫הכתובה‪ ,‬היה אף מסוגל לדבר עבדית‬ ‫ברבים״‪.‬‬ ‫— עברית היא לשונם״‪ .‬בתפוצות‬
‫וכך נהג בכל הזדמנות וגם בדרכו‬ ‫ישראל נשמעו גם דרשות בעברית‪,‬‬
‫לא״י נזדמן לו לדבד עבדית‪ .‬אין אפוא‬ ‫אחד הנודדים הגדולים בקהילות‬ ‫שנישאו על־ידי דרשנים‪ ,‬כמו שד״רים‬
‫תמה‪ ,‬שבהגיעו לארץ‪ ,‬שבה ישבו‬ ‫ישראל היה המלומד הדב‪-‬גוני‪ ,‬אבד־‬ ‫שליחי ארץ‪-‬ישראל‪ ,‬והיו יהודים מזר­‬
‫יהודים‪ ,‬שעלו מאדצות שונות‪ ,‬דרש‬ ‫הם אבן עזרא )הראב״ע‪ ,‬חי בשנים‬ ‫מים דתיים שונים‪ ,‬שדרשו בעברית‬
‫את דדשותיו בעבדית‪ .‬על כך כתב‬ ‫‪ .(1164-1089‬משנת ‪ 1147‬נדד הרא־‬ ‫בייחוד בשבתות ובימים טובים‪ .‬ול­‬
‫חוקר הלשון חיים רבין‪ :‬״בירושלים‬ ‫ב״ע במשך ‪ 17‬שנה בקהילות רבות‪:‬‬ ‫הבדיל‪ ,‬היו מיסיונרים — משומדים‬
‫הוא נתן דרשות בשבתות בלשון‬ ‫הוא ביקר בצפון אפריקה‪ ,‬במצרים‪,‬‬ ‫וגויים — שסבדו‪ ,‬כי הדרשה בעברית‬
‫העברית‪ ,‬כי הוא לא ידע את לשונם‬ ‫באיטליה‪ ,‬צרפת ואנגליה וייתכן שאף‬ ‫תשפיע יותד על יהודים‪ ,‬שאותם‬
‫הגיע לארץ־ישראל‪ .‬הראב״ע כתב את‬
‫של יהודי המקום״‪,‬‬ ‫חיבוריו בעברית ולכל מקום שאליו‬ ‫ביקשו לקרב לנצרות‪.‬‬
‫בתקופת הדנסנס התחזק מעמד‬ ‫הגיע‪ ,‬הביאו ספריו את בשורת הלשון‬
‫העברית בקדב יהודי איטליה המשכי­‬ ‫העבדית וספדותה‪ ,‬כפי שהעיד בן דורו‬ ‫עדות על דרשות בעברית במאה‬
‫לים והייתה תחייה גם לדיבור העברי‪,‬‬ ‫הצעיר‪ ,‬יהודה אבן תיבון‬ ‫הי״א הביא היסטודיון החינוך היהודי‪,‬‬
‫כפי שתיאד זאת עזדיה די רוסי )״מן‬ ‫)‪ .(1190-1120‬סביר להניח‪ ,‬שבכל‬ ‫נ‪ .‬מודיס‪ .‬הוא התבסס על שאלה‪,‬‬
‫האדומים״‪ :(1578-1514 ,‬״הלא אנחנו‬ ‫מקום בואו גם דרש בעברית‪ ,‬כפי‬ ‫שהופנתה לפוסק ד׳ יצחק אלפסי‬
‫כיום עם היות שפתנו אתנו ללועזות‬ ‫שנהגו חכמי ישראל בכל הדורות‪,‬‬ ‫)הדי״ף‪ ,‬חי בשנים ‪ ,(1103-1013‬לגבי‬
‫בלעז; משכילי עם‪ ,‬אשר רבו למעלה‪,‬‬ ‫הסכם שנעשה עם ראובן הדדשן‪.‬‬
‫יביעו ידבדו ויכתבו בלשון הקודש״‪.‬‬ ‫בייחוד כאשר עברו מארץ לארץ‪.‬‬ ‫ראובז גר ב״מזרח צרפת״ ובא לספרד‬
‫בדורנו חזר על העדכה דומה ההיס‪-‬‬
‫טודיון ב‪ .‬דות‪ ,‬כשתלה את תחיית‬ ‫יש יסוד להשעדה‪ ,‬שד׳ משה בן‬
‫הדיבור העברי בתקופת הדנסנס‬ ‫יעקב מקוצי‪ ,‬בן המאה הי״ג‪ ,‬הידוע‬
‫בתחיית הדיבור בלטינית‪ :‬״הלטינית‪,‬‬ ‫בכינוי‪ :‬״סמ״ג״ )על שם ספדו ״ספד‬
‫מעשה ידי ההומניסטים‪ ,‬לא נצטמצמה‬ ‫מצוות גדול״(‪ ,‬דרש בעברית להמוני‬
‫בתחום הספדות‪ ,‬אלא יצאה גם‬ ‫העם בכל מקום שאליו הגיע‪ .‬סמ״ג‬
‫לשימוש בעל־פה‪ .‬אף הלשון העבדית‬ ‫הוא הדאשון הידוע לנו‪ ,‬שהיה מטיף‪-‬‬
‫חזדה אז לשמש לשון מדוברת בקדב‬ ‫נודד שעבר מעיר לעיר ומארץ לארץ‪.‬‬
‫היהודים‪ ,‬מאות שנים לפני תחיית‬ ‫בשנת ‪ 1235‬סבב סמ״ג בעדי פדובינ־‬
‫הלשון בדודותינו״‪ .‬לדברי רות‪ ,‬דבים‬ ‫ציה ושנה לאחר מכן‪ ,‬ב־‪ ,1236‬סבב‬
‫ממשכילי העדה היהודית‪ ,‬״הקפידו‬ ‫בערי ספרד‪ .‬במסעו זה הטיף להמוני‬
‫להשתמש בקביעות ביניהם לבין עצ­‬ ‫העם‪ ,‬כדי לחזקם באמונתם וכדי‬
‫לעודד אותם לקיים את מצוות היה­‬
‫מם בלשון העברית״‪.‬‬ ‫דות‪ ,‬שאנשים אלה התדשלו בקיומן‪.‬‬
‫בשל התפקיד החשוב שמילאה‬ ‫סמ״ג טען‪ ,‬שאלפים ודבבות הושפעו‬
‫העבדית בתקופת הדנסנס לקידום‬ ‫מדדשותיו לקיים את המצוות כהלכתן‪.‬‬
‫התרבות הכללית ולגילוי מקודותיה‬ ‫כן טען‪ ,‬שבספדד גידשו יהודים דבים‬
‫הקדומים — התחזקה בקרב הנוצרים‬ ‫את הנשים הנוכריות שלהם בעקבות‬
‫דרשותיו‪ .‬ההיסטוריון זאב יעבץ ציין‪,‬‬
‫שסמ״ג לא ידע את הלשונות המהל­‬