Page 54 - peamim130
P. 54
נידה ולא יהרוג את נבל ויבוא עליה .גם במקרה זה ריבוי התשובות והסתירות
ביניהן מלמדים על הקושי להסביר את פרטי הסיפור כך שדמותו של דוד תצא
צחה.
סיכום
מאחר ששני החכמים עסקו באותו סיפור תלמודי ,מתבקש להשוות בין
כיווני הפרשנות שלהם .אעשה השוואה זו בשני המישורים שהזכרתי במבוא:
המישור העקרוני -מה הייתה מגמת החכם יוצר הסיפור ,ומדוע בחר לתאר
את הדמויות המקראיות כפי שתיארן וזאת לעומת התיאור המקראי; המישור
הפרשני -כיצד יש לפרש את פרטי הסיפור ולהסביר את ההתנהגות הבעייתית
של דוד ואביגיל כך שתואר באור חיובי .מגמתם של שני המשיבים הייתה
אפולוגטית .שניהם טענו כי המספר לא הציג את דוד ואביגיל באור שלילי.
עם זאת הם הגיעו למסקנה זו מתוך גישות שונות ,שבאו לידי ביטוי בעיקר
במישור העקרוני.
אשר למישור העקרוני ,לנגד עיניו של הרדב"ז עמד הדגם של דרשות חז"ל
על חטא בת–שבע .על פי דגם זה הנחה חיצונית לטקסט המתפרש היא שמנחה
את הקורא בהבנתו את הכתוב .הנחת המוצא במקרים הנדונים הייתה שיש
ללמד זכות על דוד; חז"ל פעלו לאור הנחה זו בדרשותיהם על סיפור המקראי
על דוד ובת–שבע ,והרדב"ז נהג כך בפרשנותו על הסיפור התלמודי על פגישת
דוד ואביגיל .אך יש להדגיש כי מדובר ברבדים שונים ,חז"ל התייחסו למקרא,
והרדב"ז התייחס לחז"ל .מתוך דבריו משמע כי ברובד הדרשני של חז"ל יש
הבדל בין דרשותיהם על חטא דוד ובת–שבע לבין הסיפור התלמודי על פגישת
דוד ואביגיל .לדעתו דרשות החכמים על חטאו של דוד עם בת–שבע עלו מתוך
דקדוק בכתוב עצמו; לעומת זאת לסיפור התלמודי על פגישתו עם אביגיל אין
כל אחיזה בכתוב .לסיכום ,לדעת הרדב"ז דרשה יכולה לבטא רעיון חיצוני
לכתוב הנדרש (ללמד זכות על דוד) ,וייתכן שלסיפור תלמודי אין אחיזה
בכתוב (פגישת דוד ואביגיל).
הרלב"ח לעומתו לא סבר שהמספר פועל לאור הנחה חיצונית .לטענתו
האחיזה החזקה בכתובים היא שהכריחה את החכם לספר את הסיפור כפי
שסיפרֹו ,והסיפור לא היה מתאפשר ללא בסיס זה .סיפור דוד ואביגיל אחוז
היטב בפסוקים ונובע מהם ,ואין כל פער בינו למקרא ,ולכן אין לייחס לחכמים
מגמה פרשנית כזו או אחרת מלכתחילה .הם חשפו את מה שמצוי במקרא.
הבנה זו הולמת את התפיסה שהדרשן לא הביא רעיון מבחוץ וקשרו לכתוב
אלא פירש וחשף את מה שטמון בכתוב.
גלעד ששון /דוד ואביגיל אצל הרדב"ז והרלב"ח 52