Page 241 - josephus_volume_two
P. 241

‫רחש ןב ריאמ‬

‫שהעניק חנינה ליהושע בן תבותי הוא מן הסתם טיטוס‪ ,‬שהרי רק הוא היה יכול לנהל משא ומתן שכזה‬
‫בזמן אמת‪ .‬אני מניח שטיטוס גם חנן את פנחס‪ ,‬שהרי זכות החנינה היתה שמורה רק למפקד הבכיר‪   .‬‬
‫נמצא אפוא שבמקרה זה פעל טיטוס בניגוד למדיניות שנזכרה בסעיף הקודם‪ ,‬שלפיה אין מקום לכוהנים‬
‫בלי מקדש‪ .‬ואכן יוספוס היה מודע היטב לחריגה זו והסביר שהחנינה הוענקה להם בזכות מסירת‬

                                                                                   ‫אוצרות המקדש לרומאים‪.‬‬
‫קשה שלא להתרשם מההבדל העמוק בין שני הכוהנים שיכלו לחיות אך בחרו להתאבד‪ ,‬לבין שני‬
‫הכוהנים שנועדו למות אך הצילו את עצמם על ידי מסירת אוצרות המקדש ובהם הכלים והחומרים‬
‫ששימשו לעבודת הקודש‪    .‬והנה‪ ,‬למרות העניין האישי שיש ליוספוס במעמד הכהונה ובתפקידם של‬
‫הכוהנים‪    ,‬איננו שומעים מה דעתו על מעשי אחיו הכוהנים‪ .‬אין הוא משבח איש ואיננו מגנה איש‪.‬‬
‫נראה שאם אכן טיטוס ביטא אידאולוגיה כוהנית‪ ,‬שגרסה שראוי לכוהנים למות בהעדר מקדש‪ ,‬הרי‬
‫העובדה שיוספוס אינו מגנה את יהושע בן תבותי ופנחס מלמדת שהוא עצמו לא תמך בגישה הזאת‪.‬‬
‫גם עיון זהיר בסיפור ההתאבדות בימי פומפיוס מגלה הסתייגות ברורה של יוספוס‪ :‬פומפיוס התרשם‬
‫מאוד מכך שהכוהנים בחרו להמשיך בעבודה על אף הסכנה שנשקפה להם‪ .‬דבר זה מלמד על מסירות‬
‫לעבודה‪ ,‬אך אין להסיק מכך שיוספוס משבח את מי שנטלו את חייהם בידיהם‪ .‬אדרבא‪ ,‬יוספוס אינו‬
‫מציין במפורש שאלו שהציתו אש בבניינים ונשרפו ִאתם היו כוהנים‪ ,‬והוא מייחס מעשה זה לטירוף‬

                                                                                       ‫הדעת שנבע מייאושם‪.‬‬
‫לסיכום‪ ,‬יוספוס לא תיאר כאן התאבדות המונית‪ ,‬כמקובל בתיאורי מצור וחורבן‪ ,‬וכפי שכתב קסיוס‬
‫דיו וסופר במסורת התלמודית‪ ,‬אלא ציין את התאבדותם של שני כוהנים בלבד‪ .‬את האידאולוגיה‬
‫(הכוהנית?) שכרכה את גורל הכוהנים בגורל המקדש הוא ייחס לטיטוס‪ ,‬אך נראה שהוא עצמו לא דגל‬
‫בה‪ .‬הסיפור שחותם את תיאור שרפת המקדש לפני כיבוש העיר העליונה הוא סיפורם של שני כוהנים‬
‫שהצילו את חייהם דווקא על ידי התרחקות והתנתקות ממחויבותם למקדש‪ ,‬ובלי לומר מילה בגנותם‪.‬‬
‫העובדה שיוספוס אינו משבח את המתאבדים ואינו מגנה את החיים מצטרפת לראיות נוספות המעידות‬

                                                         ‫על התנגדותו העקרונית של יוספוס להתאבדות‪   .‬‬

                                   ‫זריקת מפתחות המקדש בספרות האפוקליפטית‬

‫כל הסיפורים התלמודיים על התאבדות (כוהנים) בזמן החורבן מכילים חלק נוסף המתאר את זריקת‬
‫מפתחות המקדש לשמים‪ .‬מוטיב זה אינו מוכר כלל מיוספוס והוא נמצא לראשונה בספרות האפוקליפטית‬

‫מידות א‪ ,‬ד)‪ ,‬וראו אפשטיין‪ ,‬תנאים‪ ,‬עמ' ‪ ;25‬ירמיאס‪ ,‬ירושלים‪ ,‬עמ' ‪ ;173-172‬ספראי וספראי‪ ,‬שקלים‪ ,‬עמ' ‪;178-177‬‬                           ‫‪	36‬‬
                       ‫פרייס‪ ,‬ירושלים במצור‪ ,‬עמ' ‪ ,174‬הערה ‪ ;38‬שוורץ‪ ,‬יוספוס ופוליטיקה יהודאית‪ ,‬עמ' ‪ ,74‬הערה ‪.69‬‬                    ‫‪	37‬‬
                                                 ‫על מדיניות החנינה של טיטוס ראו פרייס‪ ,‬ירושלים במצור‪ ,‬עמ' ‪.297-293‬‬
                                                                                                                                    ‫‪3	 8‬‬
‫נראה לי שהעובדה שיוספוס טרח לציין את שמות הכוהנים בשני הסיפורים מלמדת על רצונו להעמיד את מעשי הכוהנים‬
                                                                                                                       ‫זה כנגד זה‪.‬‬  ‫‪	39‬‬

‫בהקשר זה ראוי לזכור שבקדמוניות יוספוס טוען שהחטא שגרם לחורבן הוא הפגיעה במעמד הכוהנים‪ ,‬כאשר אגריפס‬
‫השני העביר חלק מתפקידיהם ללויים (קדמ' כ ‪ .)218-216‬יוספוס עצמו היה כוהן והתגאה במוצא מיוחס זה (ח"י ‪.)2-1‬‬
‫ביודפת נאם יוספוס נאום ארוך נגד ההתאבדות (מלח' ג ‪ ,)382-361‬לבסוף הוא הסכים להתאבדות על ידי גורל מתוך‬
‫תקווה להרוויח זמן (שם‪ .)388-387 ,‬על התנגדותו של יוספוס להתאבדות וגילוייה בחיבוריו השונים ראו ון הנטן‪ ,‬מוות‬

                                                                                                           ‫אצילי‪ ,‬עמ' ‪.207-203‬‬

                                                                                                                                          ‫‪780‬‬
   236   237   238   239   240   241   242   243   244   245   246