Page 255 - josephus_volume_two
P. 255
רחש ןב ריאמ
לעמוד על ייחודו של תרגום שני ,המשנה לחלוטין את נוסח דברי הכוהן הגדול מתוכחה לתיאור נטישת
הבית .כאן ניכרת בעליל השפעתה של המסורת הקדומה (ברוך הסורי ח ,)2והעדפתה על פני המסורת
התלמודית .נראה שיש להבין את שיבתם של מוטיבים מהספרות האפוקליפטית לתוך חיבורים אלו
על רקע תהליך רחב יותר במדרש המאוחר .מדרשים אלו נוטים שלא להסתפק רק בספרות הרבנית
ה'קלסית' ,אלא הם מרחיבים את טווח המסורות והחיבורים שנמצאו ראויים לאזכור ,ועל כן מוצאים
בהם היכרות עם הספרות האפוקליפטית והפסוודו אפיגרפית .
נפתלות ונעלמות דרכיהן של מסורות חז"ל .התאבדותם של כוהנים נכבדים בלהבות ההיכל הותירה
רושם עז .אך טבעי הדבר שהן עדי הראייה והן שומעי הסיפור ומספריו במרוצת הדורות יראו בו פנים
שונים ויספרו אותו בלשונות משתנות .מרחב ההשתנות של המסורת הביא להתקתה לשלושה זמנים
שונים (יהויכין ,החורבן הראשון ,החורבן השני) .בעוד ההתאבדות יסודה באירוע ממשי ,כפי שמספר
יוספוס ,מוטיב זריקת המפתחות לקוח מעולמה של הטרגדיה היוונית ,שהדיה נשמעים בקינת ברוך.
דרכם של חכמים לא הייתה הפרוזה ההיסטורית ואף לא הליריקה או הטרגדיה ,כי אם קישור של
רעיונותיהם באמצעים דרשניים לפסוקי המקרא .המעטה הדרשני מקשה עלינו לבודד את הגרעינים
ההיסטוריים והמבעים הספרותיים שעשויים להיות אבני היסוד לדרשה .במקרה זה הוסמך הסיפור
לפסוק 'ְּפ ַתח ְל ָבנֹון ְּד ָל ֶתיָך ְו ֹתא ַכל ֵאׁש ַּב ֲא ָר ֶזיָך' (זכריה יא .)1חלקו הראשון של הפסוק מכוון כלפי זריקת
המפתחות ,וחלקו השני להתאבדות הכוהנים .אלמלא היינו מכירים את הגרעין הספרותי בחזון ברוך
יכולנו לחשוב שזריקת המפתחות היא פיתוח דרשני־נרטיבי הקשור לתחילת הפסוק .המתח בסיפור
החז"לי ,הגלום בתנועה האנכית בין הארץ לשמים -המפתחות הנזרקים כלפי מעלה כנגד המתאבדים
הנופלים מטה -נובע משילוב הפואטי עם ההיסטורי.
לסיום יש להרהר בשאלת יחסם של המקורות התלמודיים להתאבדות על רקע דברי יוספוס וקסיוס
דיו .לעיל עמדתי על כך שבעוד קסיוס דיו הציג עמדה אוהדת להתאבדות והסביר שהמתאבדים
ראו במותם יחד עם המקדש ניצחון ותשועה ,הציג יוספוס עמדה מסתייגת למדי .מהי עמדתם של
המקורות התלמודיים? שאלת היחס של חכמים להתאבדות ,ובכלל זה התאבדות אנשי מצדה ,עמדה
במוקד של פולמוס ציבורי בשנות השישים של המאה הכ' והיא עולה מדי פעם בפעם מחדש במסגרת
השאלה העקרונית יותר של קדושת החיים וקידוש השם .ואכן היו בין החוקרים שניסו לגלות גם
בסיפור הכוהנים את עמדתם של החכמים או של מקצתם בסוגיה זו .הזכרתי את ענת ישראלי שטענה
שדווקא התנגדות החכמים להתאבדות גרמה ל'השכחה' של מסורת זו ,עד ששבה ועלתה בחיבורים
מאוחרים .עמדה זו אינה מסתברת על בסיס הנתונים הטקסטואליים ,שלפיהם כבר באדר"נ הקדום
משיחי ,ציין במפורש את תקופת המעבר בין האימפריה הביזנטית לאסלאמית להסברת כמה מדרשים בפסיקתא רבתי. 96
אשר לתרגום שני ,יש המקדימים את זמנו עד המאה הרביעית ויש המאחרים עד המאה הי"א .גרוספלד ,שני תרגומים,
9 7
עמ' ,24-23 ,21-19מציע את המאות השישית-שביעית (בדומה לפסיקתא רבתי). 9 8
אולמר ,תרבות אפוקליפטית ,טענה שהנטייה האפוקליפטית של הפסיקתא רבתי גרמה למחברה להשתמש גם בחזון יוחנן
הנוצרי .רחל אדלמן עמדה על הקרבה וההיכרות עם הספרות האפוקליפטית והפסוודו־אפיגרפית בפרקי דרבי אליעזר.
ראו אדלמן ,שיבה ,ובמיוחד את דבריה בעמ' 264בנוגע לאופן היכרותו של מחבר פדר"א עם הספרות החיצונית.
על ההיבטים הדרשניים עמד קיסטר ,ביאורים ,עמ' ,511הערה .161
בפולמוס הציבורי נטלו בזמנו חלק הרב מ"צ נריה והרב שלמה גורן (נריה ,מצדה; גורן ,מצדה) .לאחר שנים מספר עוררה
מחדש את הפולמוס טרודה רוזמרין ,ראו בן יהודה ,מצדה ,עמ' .47-46לשאלת יחסם של חכמים להתאבדות ראו פלוסר,
יהדות בית שני ,חכמיה ,עמ' ;98-68ליכטנשטיין ,המאבד ,עמ' .400-398 ,127-118
794
