Page 36 - josephus_volume_two
P. 36
הקיסר לשלום הקרבן ביטול
בית הלל אומ' :מגביהין מעל השלחן עצמות וקלפין .בית שמיי אומ' :מסלק את הטבלה כולה
ומנערה .זכריה בן אבקילס לא היה נוהג לא כדברי בית שמיי ולא כדברי בית הלל ,אלא נוטל
ומשליך לאחר המטה .אמ' ר' יוסה :ענותנותו של ר' זכריה בן אבקילס היא שרפה את
ההיכל (תוספתא ,שבת טז ,ז).
על פי בית הלל מותר בתום הסעודה בשבת ליטול בידיים עצמות וקליפות שאינן ראויות למאכל ,אף על
פי שעקרונית זהו טלטול מוקצה .לעומת זאת ,על פי בית שמאי אין לטלטל בידיים אלא מותר להשליך
את הפסולת אגב ניעור השולחן כולו .זכריה בן אבקולס נהג שלא להניח את העצמות כלל על השולחן
אלא להשליכן לאחוריו .ההלכה מסתיימת בדברי ר' יוסה המאשים את ענוותנותו של ר' זכריה בן
אבקולס בחורבן המקדש .שאלת הקשר בין הנהגתו ההלכתית של ר' זכריה בן אבקולס לבין ההאשמה
הכבדה שמטיל עליו ר' יוסה נידונה רבות במחקר ,כפי שנראה להלן .מכל מקום אזכור זה יחד עם
האזכורים הנוספים בגרסות השונות של סיפור קמצא ובר קמצא הניעו את החוקרים לקשור את החכם
התלמודי למנהיג הקנאים המוזכר אצל יוספוס.
יוסף דרנבורג הציע לקשור גיבור נוסף של האגדה לכתבי יוספוס .הוא זיהה את בר קמצא עם העשיר
הטברייני קומפסוס בן קומפסוס ( ,)Κομψὸς ὁ τοῦ Κομψοῦהמוזכר באוטוביוגרפיה של יוספוס (ח"י
)33כאחד מראשי סיעת המתונים שהתנגדו למרד .אף שזיהוי זה קשה מבחינה לשונית ,הוא התקבל
על דעת חוקרים רבים .גם אם יש ממש בזיהויים אלו ,הרי אצל יוספוס הן זכריה בן אמפיקלוס/אבקולס
והן קומפסוס בן קומפסוס אינם קשורים כלל לביטול הקרבן ,והאחרון אף אינו נמצא בירושלים .מנגד,
על פי יוספוס ,ביטול הקרבן מיוחס לאלעזר בן חנניה ,שם שאינו מופיע בסיפור התלמודי ,אם כי היו
ניסיונות לזהותו ,כפי שנראה בהמשך ,עם אחד החכמים מדור החורבן.
בין איכ"ר לבבלי
הקשרים בין המדרש הארץ־ישראלי לתלמוד הבבלי אמיצים ביותר ,ואף מבלי להכריע בשאלה איזה
סיפור קדם ,אפשר לתאר קשרים אלו כ'גנטיים' .בשני הסיפורים יש שלושה שלבים מובחנים היטב :סעודה
וביוש; הלשנה למלך; דחיית הקרבן .שלבי הסעודה דומים למדי ,ושני הסיפורים מייעדים לר' זכריה בן
אבקולס תפקיד מרכזי .שני הסיפורים מבוססים על פתגם הטוען שהחורבן נבע מטעות לשונית .באיכ"ר
'בין כמצא ובין כמצורא חרב מקדשא' ,ובנוסח הבבלי 'אקמצא ובר קמצא חרוב ירושלים' .שני המקורות
גם מביאים את דברי ר' יוסי בתוספתא על ענוותנותו של ר' זכריה בן אבקולס (אם כי בבבלי בעל
המסורת הוא ר' יוחנן) .אמנם באיכ"ר שני הפתגמים מובאים בסוף הסיפור בזה אחר זה ,ואילו בבבלי
הפתגם על קמצא ובר קמצא מובא בראש הסיפור ,והפתגם על ענוותנותו של ר' זכריה מובא בסופו.
עם זאת יש גם הבדלים חשובים המשנים את הבנת הסיפור והמסר שלו .ההבדל הבולט ביותר הוא,
שבאיכ"ר זכריה בן אבקולס נוכח בסעודה ,ושתיקתו היא החטא שגורם לחורבן ,ואילו בבבלי 'רבנן'
אבקילס] אבטולס א אבקלוס ל אבקילוס ד. 31
של -זכריה] חסר א. 3 2
3 3
אבקילס] אבקולס א אבקלוס ל אבקילס ד. 3 4
היא] חסר ל ד. 35
דרנבורג ,משא ארץ־ישראל ,עמ' .142
575
